מכירים את זה שיש בכם המון מחשבות שמתרוצצות בראש ורק מחכות להיאמר? כאילו, אם לא יצאו החוצה לאוויר העולם הן כלל לא יתקיימו.
אז זאת הסיבה שבחרתי לפתוח בלוג. נכון, יש לי כבר אחד אשר מיועד לעיני בלבד ובו אני כותבת כל מה שעולה ברוחי, לטוב ולרע. אבל, לפעמים כשאף אחד לא רואה, זה מרגיש חסר ערך. אם החלטתי החלטה וכתבתי אותה בבלוג האישי והפרטי שלי, קל לי לוותר עליה. אני אומרת לעצמי "טוב נו, מי יודע שהחלטתי.."
וכך הגעתי לפה.
אז נתחיל מההתחלה.
אני ליאן, בת 25 מראשון. עדיין לא לומדת אבל בתכנון.
יש לי בת זוג.
הנה, פתחתי את כל הקלפים על השולחן וכבר בהתחלה. כמה קל לכתוב את זה וכמה קשה לומר במציאות. יש לי בת זוג כבר שלוש שנים (וחודש ויומיים וחצי שעה בדיוק. אבל מי סופר?) ואני אוהבת אותה מאוד כמו שלא אהבתי לפני. ואולי היא הסיבה העיקרית לבלוג. טוב, לא בדיוק היא, זה לא שיש לי הרבה מה להרחיב אחרי שלוש שנים בנוגע לקשר איתה. אבל כנראה שבנוגע לכל הנושא הזה.
אולי בחוגים מסויימים יראה כאילו אני לא בארון והתחושה שאני משדרת היא שאני פתוחה בנושא לחלוטין, אבל כמה שזה מזוייף. כנראה שעד שהוריי לא יקבלו אותי במאת האחוזים (או אפילו באחוז אחד בעצם..) אני לא ארגיש שלמה עם עצמי. וגם כל עוד אני חיה תחת קורת הגג שלהם.
פעם חשבתי שלנשים הנוטות לצד הגברי יותר, שנטייתן המינית ברורה יותר לכלל, קשה יותר. כיוון שכולם יודעים עליהן ממבט ראשון קשה להן להסתיר, הן הולכות עם הזהות הזאת לכל מקום, כמה נורא.
טוב נו, ככה זה כשאת בת 18 ומנסה להסתיר אפילו מעצמך את המחשבות. אבל היום, אני מאמינה אחרת. אני מאמינה שלבנות כמוני, נשיות לחלוטין, קשה יותר. ההורים לא מוכנים לקבל את העובדה שלבת המתוקה שלהם לא יהיה גבר בחייה, שלא תפעל על פי הנורמלי והנכון.
היום אני מבינה שהבנות האלה, אותן הטום בוי שהולכות עם הזהות שלהן לכל מקום הן לא מסכנות בכלל. הן אמיתיות, כולם יודעים מי הן וכנראה שבמסגרות חדשות לא ירגישו שיש להן סוד והאם כדאי לספר או לבחור בשקר. אני נאלצת להתחבט עם שאלה זו בכל מקום חדש אליו אני מגיעה ועם הורים קשים במיוחד.
חשבתי שאספר קצת על עצמי, אבל יצא הרבה. כנראה שהייתי צריכה את זה.
אז שיהיה לילה טוב,
ליאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
