אני חוזרת בי. לא כולנו אותו הדבר, עם ישראל הוא עם אידיוטי שמלא בדפרים.
באמת שהתיכון היה חממה. הוא היה מלא באנשים נורמלים והגיוניים. אבל אני לא מופתעת, כי זה ברור שבעבודה שבה אני עובדת, מלצרות, אם עובדים בה אנשים מבוגרים הם כנראה דפרים. נמאס לי להיות צנועה ונחמדה, ולשקר בקשר לדעות שלי רק כדי שלא יציקו לי. זה מכעיס אותי, ואני גם ככה לא רוצה שידברו אליי בלי שאני מראה עניין בכלל ליצור שיחה. כן, היה לי ויכוח עם משגיח הכשרות שלנו. באמת שלא אני זו שפתחה אותו, או בכלל רצתה להמשיך בו. אבל כמה נחמד שאדם בן 40 כמעט מעליב ילדה בת 18, ויוצא לה על החיים. צדיק ממש.
המשגיח: "מה זה, מה את כותבת? לומדת לתואר? (בציוניות)"
אני: "לא, כבר למדתי. אני עכשיו עושה רשימת מטלות."
הוא: "מה למדת?"
אני: "פילוסופיה."
הוא: "אה, משם הבאת את כל השטויות האלה של המפץ הגדול והאבולוציה?" (בחיים שלי לא ניסיתי להחזיר אותו בשאלה, ובחיים שלי לא דברתי איתו על המפץ הגדול או על האבולוציה - אפילו לא אמרתי שאני לא מאמינה באלוהים. רק הסברתי שהזרם הקראי קצת יותר הגיוני מרודפי ההלכה.)
אני: "לא...בפילוסופיה לומדים פילוסופיה, לא מדע. דווקא שתדע לך, שפילוסופים שחיו לפני אלפי שנים ביוון השפיעו מאוד על הרמב"ם למשל. תקרא על אפלטון."
הוא: "מה אלפי שנים? העולם רק בין אלפי שנים, מה את מבלבלת את השכל?"
אני: "טוב, תעזוב אותי..."
הוא: ממשיך וממשיך לחפור ולשבת לי על הוריד.
פתאום לפתע בום המנהל שלי: "ירון, מה אתה רוצה ממנה? היא לא מטיפה לך, היא אומרת דברים נכונים. תקשיב קצת לילדה." (שימו לב, המנהל חילוני שומר מצוות שמניח תפילין בכל יום במשרד שלו, וצם ביום כיפור.)
זה למה לא רציתי לעבוד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
