"תגידי, את זוכרת איך הכרנו?"
אמרת שמה שחיבר בנינו הייתה העובדה שזאת הייתה הפעם הראשונה שפגשת מישהו שמסתכל על העולם כמוך, חבל שאני לא מאמינה בזה עדין ומרגישה שיש לי עוד כל כך הרבה ללמוד ממך.
מה זאת אומרת כמו מה? אתה ילד פלא. שזה מצחיק שאני עדין קוראת לך ילד כשאתה מבוגר ממני בארבע שנים, וממש לא ילד. מכיר את
אלה שאומרים עליהם ש"אין כבר אנשים כאלה" ותמיד יש מיליונים כמוהם? כמוך אף פעם לא היה, אני בטוחה בזה.
אף פעם לא היה מישהו שראה את הנפש של כל אדם שעמד מולו בכזאת צלילות, קורא את הסובבים אותך כאילו אין בהם איזושהי מורכבות בזמן שאותך אף אחד לא מצליח לקרוא.
ואתה כל כך שנון שזה מעצבן, למרות שאתה לא מהמניאקים.
ומצחיק שכבר קשה לי לשבת איתך כי זה תמיד מלווה בכאבי בטן וזה שכל האיפור שאני משקיעה רק שאני איתך, פתאום נמרח משטף הדמעות.
וקליל שזה גורם לי להרגיש כמו בלוק בטון.
ומסקרן שאפילו ששנינו מרגישים שאני מכירה אותך די טוב, אני אף פעם לא מצליחה לצפות את התגובות שלך.
ואופטימי, מהרציניים אבל, כי איכשהו שהרגשתי שכל עולמי חרב עלי היית מצליח להרים אותי למעלה בחמש דקות ופתאום היחרבות העולם הייתה עוד שטות רגעית בחיי.
וכל כך אוהב אותה שאני חייבת לשקר לעצמי שזה בכלל לא כואב,
וכאילו לא הרגשתי מישהו תפס לי את הלב ולחץ עליו הכי חזק שהוא יכול אז, בשמירה בבסיס, כשהסתכלת עלי עם החיוך הדבילי הזה ואמרת לי "שמעי אני מאוהב. זה בחיים לא קרה לי".
אז תדע שבכלל לא קשה לי
ואני לא צריכה אותך
ולא מתגעגעת אליך
ולא בא לי להרוג את המכוערת הזאת שאין לי מושג מה אתה מוצא בכל הכלום הענק שהיא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
