אז הייתי תקועה איזה שעתיים בת"א בחוסר מעש מוחלט והתקשרתי אליך, הבטחתי.
"אני בדיוק יוצא מהבית, חצי שעה אני אצלך. נשב בנחלת בנימין."
ידעתי שיקח לי כמה דקות להגיע אז הסתובבתי, אני מתחילה להשתעמם מהעיר הזאת.
בדרך ראיתי הומלסית שבכתה שהיא רעבה אז הצעתי לה משהו לאכול "צריך לשרוף זמן, אני לא יכולה פשוט לשבת ולחכות לו" חשבתי לעצמי.
אחר כך קרתה פאדיחה והבנתי שאין לי מזומן, אז הצעתי לה סיגריה, ובאמת שלגלגל עם הרוחות שהיו היום זה חתיכת אתגר.
הגעתי לנחלה, התיישבתי ליד בחור שניגן באורגן את שודדי הקאריביים, הפסקול של אמילי, ולנה דל ריי, נשבעת שרציתי לחבק אותו .
מבלי להיראות מטרידנית שיושבת על ספסל ובוהה מוקסמת בבחור הרנדומלי עם האורגן הוצאתי ספר, "מקימי" (מומלץ) ותוך כדי קריאה התחלתי להתחבט עם עצמי בניסיון להבין איך אני מתחברת רק לכל החרא בחיים שלה כשאני מוקפת במעבר למה שיכולתי לבקש.
ואז הגעת. תפסיק כבר להאריך שיער וזקן אתה נראה כמו שיח'.
"אני אוהב את הנחלה את יודעת?"
"יצא לך לראות אותה פעם מלמעלה?"
ועלינו לנסיך, וראינו את הנחלה מהגג של הביניין. והזמנו קפה מגעיל בבית קפה מגעיל ששווה לשבת בו רק בשביל הנוף והמוזיקה.
ודיברנו על ספרים, ועל קולנוע, ועל התכניות שלנו, שנינו הרגע השתחררנו מהצבא ועוד יש לנו פנטזיה שכל החלומות הגדולים שלנו יתגשמו.
שכל אחד מאיתנו יטוס לאוסטרליה ונפאל וסרי לנקה,ונעשה איזה גיחה לסין. ואיטליה חובה איטליה. ומה עם דרום אמריקה? אז יאללה גם פרו, ובוליביה וברזיל. ופינלנד, חייבת לעשות את הסמים שהם עושים וליצור מוזיקה פינית משוגעת.
ואחרי זה נחזור עם חור ענק בכיס, מאושרים, ואני אלך ללמוד חינוך ותרפיה באומנות ואתה תלמד מוזיקה ואילוף כלבים ותרפייה ושנינו נעזור לנוער בסיכון וגם סתם ילדים חסרי מזל.
למרות שזה שקר.
אני בטח אטוס להודו לבד אחזור אחרי כמה חודשים ואתחיל ללמוד משפטים או כלכלה או הנדסת חרטה כלשהי שתרצה את אמא.
כי לי יש חלומות גדולים ורצון גדול ופחד גדול.
ואתה? אתה האדם הכי חופשי שהכרתי.
לא פלא שאני מרגישה מאושרת כל כך רק לידך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
