פחד שאין לו תחליף. הפחד לאבד מישהו קרוב, מישהו יקר, מישהו אהוב, ובכלל

מישהו שאתה יודע שנתן את החיים שלו בשבילך. היה מוכן להקריב את חייו בכדי

שתוכל לישון בשקט בלילה. כל שם שעולה, עוד פצוע, עוד הרוג זה בלתי נתפס.

זאת דקירה בחזה, לחץ מטורף, פחד. כל שם זה עולם ומלואו. אישיות אחר אישיות.

זוג הורים, אחים, משפחה. ילד בן 19-21 שעוד לא טעם כלום בחיים שלו. ילד שלא יזכה

לסיים צבא, להתחיל את החיים, לסוע לטיול מטורף בן כמה חודשים, ללמוד, לעבוד,

להקים משפחה, דור שלם. ילד שנקטף בטרם עת. אבא קובר בן ולא בן קובר אב.

עוד אמא שבוכה. עוד משפחה הרוסה, שכבר לעולם לא תחזור להיות כפי שהייתה.

למה? אף חיים של אף חייל לא שווים 1000 הרוגים שלהם. אין על הצבא שלנו בעולם.

אנחנו הצבא הכי הומני, הכי חזק, הכי מאוחד. כשהולך לנו מישהו זה כאב של כל העם.

כולנו משפחה אחת גדולה. לכולנו יש מטרה אחת והיא להגן על הדבר היחידי שיש לנו, מדינת ישראל.

כי אם לא מדינה ישראל, כבר היינו מחוקים מזמן מהעולם. למה אף אחד לא מסוגל לראות את האמת?

למה כולם מאמינים לשקרים שמראים בטלויזיה? אני אף פעם לא אבין איך אפשר להיות שמאלני במדינת

ישראל. איך אפשר לקרוא לחיילי צבא הגנה לישראל "רוצחים". הרי במותם הם ציוו לנו את החיים!

אתם חיים בזכותם! איך הם לא מתביישים. ילדים שנותנים את החיים שלהם בשביל שהעם יוכל לחיות

בשקט. כל כך הרבה שאלות שאין אליהן תשובות.

מלא חיילים מהבסיס שלי נמצאים שם. ביניהם ידידים שלי, ביניהם חייל אחד שנהרג ז"ל.

ידיד טוב שלי מחייל אחר נמצא שם ושני חיילים שאני מכירה נפצעו קשה. במזל אחד מהם יצא מזה.

אך השני עדיין מאושפז במצב קשה. הראש והלב לא מפסיק להרפות מדאגה. מתחננת לאלוהים אנא

ממך תציל את כל החיילים שנפצעו, ושלא יהיו לנו עוד הרוגים. שמור עליהם מכל משמר, גיבורים שלנו.

נקרע הלב, אני לא מצליחה לעכל עוד ועוד הרוג ופצוע. החלאות האלה פשוט לא שווים את המוות שלהם. פשוט לא.

~

"תשמור על העולם ילד יש דברים שאסור לראות

תשמור על העולם ילד אם תראה, תפסיק להיות

גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים

תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים."

יהי זכרם ברוך של כל אותם הגיבורים שנקטפו בטרם עת.