ללכת לאיבוד

שנים לא חשבתי על זה אך הלילה בנידודי שנתי נזכרתי בפנימיה

איך פעם הרגשתי שרואים אותי ולמישהו אכפת.איך פעם הייתי הכי קרובה לנאהבת

מישהו שם דאג לי וחיבק וראה אותי מבעד להכל

אולי כעת זה ברור למה אני הולכת במקום,איש לא מאמין בי

רק מילים רעות ושליליות סביבי,הבית הזה ועבודה שטחית

אני לבד ושנים שאני לא מרגישה צורך שמישהו יחזיק לי את היד

וינגב את הדמעות ופתאום כעת אני מבינה שזה צורך טבעי

והכרחי כי אדם שלא ידע אהבה אינו יודע דבר

האמת שאני בכלל לא מחפשת שיאהבו אותי

ההפך רק מרחיקה את האפשרות הזו

וגם כשאוהבים או טוענים אני חסרת אמונה

ביחוד עם גברים אני מפרשת זאת כמשיכה

וזה מרתיע אותי ואומנם משיכה זה חלק

אך לא מספיק