בצפייה ברחבי הבלוגיה לבין הצצה לאנשים בעיניים זה מובהק
וכתוב על הקיר כל אדם לבדו בעולם באיזה חלק ואולי לחלוטין
בין הצפה אישית והתמרמרות על בדידותינו אנו שוכחים שכשאני לבד
יש עוד אלף איש שמרגישים בידיוק אותו דבר ובכל זאת נשארים באותו מקום
במקום להתאגד ויחד להפיג את הבדידות.האמת שזה ברור מדוע זה כך
אנו אוהבים את המקום הנוח להיות אבל לא להיות,כשאין אז אין מה לאבד
וכחלוף הזמן הבדידות הופכת דרך חיים אומללה אך עם זמן מתרגלים
החשש מהיחד שיבוא אחריו בדידות כזו ששורפת,הפחד להדחות
ומה אם לכאן אני גם לא מתאים?
אני יודעת איך מפגים את הלבד הבועט הזה
אך הדרך מרגישה מזויפת.לא אחייך לאיש שלא אוהב
לא אעביר לאחר מסר שגוי,אינני אוהבת קשרים כאלה
שאתה לוקח חלק ונפגע
אני חושבת שאנו בוחרים את הלבד הזה
כי אנו כלכך מפחדים שמשהו יגע בנו ויחלוף
כי לא משנה היכן נהיה ועם מי תמיד נרגיש בצד
גם שתשתתף גם כשאתה שם
אתה לא שם.
איש לא יודע מה קורה איתי ואת איש זה לא מענין
יש לי חברות אך הגדר ששמתי מונעת מהן להביט שניה ולשאול
הן יודעות שלא אשיב באמת.מעטים הפעמים שבכיתי בפני חברה
ואם קרה אז זה היה בטעות...כל מה שאני זה מהשכל
ואין טיפת רגש למולם
אם תשאלו מי אני
מצחיקה,אחת שתמיד יש לה מה להגיד
וחולנית...כל פעם כאב אחר אה ושכחתי עוקצנית
תכלס איש לא מכיר אותי וזה כלכך נוח ככה
אתה לא אוהב ואתה לא נפגע
ועדין אתה לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
