בעבודתי כמוכרת בין לקוח ללקוח שמעתי ילד שר בקול אחד מי יודע
וכל לקוח אחר המשיך איתו לשיר ולרגע הלב שלי התענג מהרעיון הזה(ביחוד כי זה קרה ביום העצמאות)
עם ישראל עם אחד ומאוחד וזה מקסים לראות זאת בדברים הכי קטנים לצד זה קודם לכן
במהלך נסיעתי ישב מאחור אתיופי וצעק כמה שהיהודים חראות והצבע הלבן
יכולתי להבין מבין השורות את המצוקה לא התעורר בי כעס אולי רק חמלה הוא הוסיף
וביקש שיחזירו אותו לאתיופיה.כאן נקרע הלב כשמישהי פלטה שהוא עושה בושות לעם שלו
כאן עצרתי אותה וציינתי כי הם משלנו היא שלחה שאלה "את אתיופית?" לא עניתי אך בנשמה כן
הם חלק מאיתנו יהודים כמונו מה ההבדל נקרה בי שאלה.היא עשתה פרצוף עגום
ואני רק תהיתי מדוע כל ההדגשה בשוני כלכך פעוט צבע.
קרעים רבים יש בעם עדתי,לאומי,דתי,חילוני,שמאלני וימני
אך יחד עם זאת אם נידע (ואנו יודעים)לנתק דעות ולחבר לבבות
נמצא אותנו כשווים למרות הכל.בתקשורת ניתן לקרוא/לשמוע
הרבה על עוינות ושנאה אך את הטוב מעלימים מעיננו כמו הנתינה
ללא שום הבחנה בלאום או בעדה,כמו תרומת איבר לערבי מבלי לתת
משמעות ללאומו וכמו מקרים רבים שלא נישמע בציבור כי התקשורת אוהבת
רק רעל ורעש.
בריחרוח על מדינות ותנאיהם מצאתי את המדינה שלנו
ותופתעו לשמוע כמקום טוב להיות בו וכן גם בכלכלה ביחס לאחר
בהענקת סל בריאות ושיפוט אומנם יש המוני כישלונות כי מושלם
קיים רק במילון.מסקנה שלי אנו סתם בכיינים וצריכים להודות על הקיים
והחוצפה שלנו?תמיד נוהגים להעיר עליה אף אחד לא תהה מדוע
אנו מרשים לעצמינו.אני אענה כי במקום שבו מרגישים כמו בבית זה הנהוג
ויש בזה משהו מקסים..השייכות הזו ומעצבן בתור עובדת
אתם קולטים?לפני 67 שנה היינו בגלות מוחלטת כעכברים לצד חתולים
בעולם אנטישמי עירומים מהגנה וכיום יש לנו בית וצבא ואנו לא הולכים לזוז מכאן
ישראל נשארת על המפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
