ימים לא פשוטים אני עוברת לצד הבדידות המנקרת והעובדה שישנם דברים
שלא ישתנו לעולם.ובשיא המשבר פניתי לאדם היחיד שראיתי לנכון לקוח קבוע
שיצא לנו לדבר לא פעם ארוכות.זה כזה עלוב שכשקשה לי שום אדם לא עולה לי
האמת שאולי שבפני אדם אחר יותר מוכר לא ארצה להחשף.מצאתי עצמי נפתחת אך כמה
מפתיע שאין הבנה כל מה שידעו אחרים זה לתאר על מה שהם עברו ושאולי זה הרבה יותר
בידיוק כמחשבתי פעם,הייתי חוסכת את השיתוף ביני לבין אנשים מהסיבה הפשוטה
שזה תמיד יגיע אליהם.בני אדם הם שיפוטים קשה להם להשים עצמם במקום של האחר
זה מעבר ליכולותם מאחר וכל אדם נולד עם צורת הסתכלות שונה.אז במקום לדבר
כתבתי ואת מה שהיה לי לזעוק זעקתי מול הישות היחידה שהאמנתי שיכולה להכיל
הקב"ה.יש מי שיגיד שאיננו ויש שיגיד שישנו אך אין האישוי ואני רק יכולה לומר תודה
או אולי במבט שני לשנוא כי רק בזכותו אני עדין נושמת כי רק כי פחדתי ממנו
לא נתתי לעצמי לירות את הכדור בראש במקום לחיות איתו בלב.
אם חוזרים לשיתוף אני מודה שיחד עם העובדה שהיו עסוקים בעצמם
באיזה מקום לא הייתי לבד כי שיתפתי ואפילו אם זלגה דמעה מול אדם
לא נסגתי.
אז לצד הבדידות יש עוד כמו אי בניית זהות מגובשת
או כמו מיניות זרה.מעט קשה לי עם העובדה שאני מרוחקת מינית
יותר נכון לא נמשכת לאיזור הזה.נסיתי הרבה דרכים וכלום לא נוגע
כאילו מישהו אי שם לחץ על לחצן הכיבוי ולכן היה בי איזה רצון להכיר
את המיניות ואולי משם לגלות את היצר הטבעי הזה,זה שכולם קוראים לו צורך
החלטתי "להכריז" על שביתת רעב קניתי כמה דברים פיצפונים רק כדי לא
לאכול את האוכל של "אמי".אני יודעת שאני ילדה קטנה ומותר לי כי מעולם לא הרשו לי
להיות וכמה עלוב שרק במובן האומלל הזה אהיה ילדה קטנה.
עברתי הרבה בחיי מהתעללות מילולית לתקיפה מינית ועוד מסביב
ומצחיק איך דבר כזה פעןט כמו הבדידות תופס חלק עצום ביאוש
אולי הגיע הזמן שאלחם שוב? אתפטר אלמד נהיגה ארכוש רכב
וזה יהיה הבית החדש או אשכיר איזו דירה ואעבוד בשקט והפעם
אשאף ליותר.אך כרגיל אני מחליפה החלטות כמו רוק
יהיה טוב נכון?
אם אבא עם פרצוף זועף
שלא נשאר בו חלק אוהב וחיובי אמר
אז מי אני שאגיד אחרת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
