ללכת לאיבוד

הייתי בטוחה שעברתי את זה והשארתי מאחור

אך כנראה שלא.אולי אני הבנתי בראש אך בתחושה

אני חוששת מכל מגע שלא ידוע

אבא שלי בזמן האחרונה התחיל להשמיע קולות

לבדו וזה די מרתיע את הקרקע וגם כשישנתי לצד אמי

כל תזוזה שלה הבהילה אותי.חששתי שמישהו נכנס

למיטה במקומה.ולכן שנתי היתה מפוקפקת כמו הקרקע

החסרת ביטחון שיש לי בבית.

אני בדרך לעבודה ונראה שאאחר

ופאק כמה אני שונאת לאחר ביחוד לאנשים

שמעירים אותי על הבוקר בלחץ כאילו שזה תלןי

בי מתי האוטובוס מגיע.

קשה לי מידי ואני תוהה מתי אוכל להרגיש בטוחה

ולישון כמו תינוק שלא מפחד מדבר ולא מודע לסכנות

רק טיפת שקט לו אני מייחלת חוזרת מהעבודה לבית רועש

אבא עם פזמונו הצולח על כמה שאמי עלובה ודודתי שבאה לבקר מסכנה

צריכה לסבול את כל זה.אין להם טיפת היגיון לכבד אותה בכל זאת

היא לא כאן כל יום והיא אחותך למה אין לך טיפת כבוד ולסתום ליממה אחת

אני כבר לא יכולה עם האי שקט הבלתי נסבל הזה

ובכל זאת אין לי ברירה.לשבת בשקט ולבלוע ולאט לאט

להתפוצץ זה כבר יותר מידי.

אני עובדת ללא הפסקה,לפי חישובים החודש ארוויח כנדרש

זה מרגיע ובלתי נתפס איך הגעתי לסכום כזה ולא התפוררתי

כשחושבים על זה כמעט והתמוטטתי אך כשהמשכורת נכנסת לבנק

מי זוכר את זה בכלל?!

לאחרונה אני מרגישה על הקרקע ולא זו שאני תוהה

מתי תפתח ותבלע אותי,קרקע לגיטמית שאומרת "אני עוד אתקדם

אלמד,אחליף עבודה ואעזוב הכל,הכל זמני" והזמני הזה לראשונה מוצא

חן בעיני

ובנוגע לאהבה אני מאמינה שבהזדמנות הראשונה שתהיה להכיר

אני אהיה מי שאני ואתן לחלק המתעתע בי להקלף כמובן שלא אפסע

על זהירות אך כל אלו לא קושי כמו לסמוך על אחר ולאמין בו

אני מרגישה שכעת אחרי הכל אני ארשה לעצמי לאהוב.