מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה? וכזה קרה הרגשתם לחץ? פחד? תחושת חוסר וודאות?אגיד לכם שאני עושה כרגע את "המשהו" בפעם הראשונה וזה מלחיץ מאוד, תחושה די מוזרה...
כן בחיים לא כתבתי קטע בבלוג, לא אשקר שחשבתי שבלוג זה עניין פתטי ולא ברור של אנשים שמחפשים תשומת לב מסוימת והתייחסות מיוחדת שחסרה להם ביום-יום.
אני נמצאת בתקופה מעט שקטה, תקופת החלמה, רובצת בבית במיטה, מתהפכת מצד לצד, לא עובדת, לא בדיוק מפעילה את הראש את הידיים ובייחוד את הרגליים... התקופה הזו היא לא קצרה היא נערכת כבר 3 שבועות ותיערך עוד חודשיים וחצי ( עדיין לא וודאי אם כך זה יהיה ) .
אני בן אדם שרגיל לעבוד, ללמוד ולא מסוג הלימוד של לפתוח ספר לקרוא ולהבין, אלא לימודים של החיים.
כיום אני כביכול חיילת בצה"ל אבל כרגע אני מושבתת.
מצאתי את עצמי כאן בין בלוגים, חיפשתי מקום לפרוק קצת מהחיים, לספר את סיפור חיי ויש הרבה ממנו, תמיד חברותיי הטובות היו אומרות שאני יכולה לכתוב ספר מהחיים שלי, אז למה לא לנצל ונפרוק כאן? שבתכלס אין לי מושג אם זו הכוונה לבלוג אבל מקווה שהגעתי למקום הנכון.
עכשיו אתם בטח אומרים "נו עוד בלוגרית שלא מבינה, חיילת צעירה שנמצאת בבית בגלל גבס, הורים שדואגים לה וחופש אינסופי - אז למה היא מתלוננת ? " אז אסביר לכם למה אני מתלוננת, כי אני מלאה בפחדים, זו תקופה שבא רוב חבריי הטובים הם מהצבא בין אם הם משוחררים ובין אם הם עדיין משרתים בצבא.
התחושה שהם בסופי שבוע יוצאים ומבלים יחד, יכולים לזוז ממקום למקום היא תחושה משמחת אך יחד עם זאת מעציבה באותה מידה.
בסופי שבוע האחרונים וה"מרתקים" ביותר שלי בבית, אני עם קביים ותפרים, על משככי כאבים באופן די קבוע, בקושי יכולה להניע את עצמי עד המטבח ( והמרחק אינו גדול ) ומתפללת שמישהו יבוא לבקר אותי ויאיר את פניי.
אמא שלי עובדת שעות נוספות, מהבוקר עד הלילה עובדת במשרד של כאבי ראש וכל מיני פלוצים עם עניבות וחליפות שחורות ובערב כשהיא חוזרת היא מגיעה לכאב ראש אחר והכאב ראש הזה זו אני, מחליפה לי בגדים, מכינה לי את האמבטיה למקלחת, מכינה לי לאכול ואוכלת בעיקר את כל העצבים שאני פורקת עליה או על אבא שלי אחרי שכל היום אני לבד, מדברת אל הקיר שכבר לא יכול לשמוע אותי או עם הכלבה שלי שהיא סוג של החברה הכי טובה שלי כרגע ונראה לי שגם לה נמאס ממני.
התקופה הזו מלמדת המון, אני די מתחרטת שעברתי ניתוח, שאני במקום הכי שונה ממני כרגע - מקום שקט, אבל דבר אחד הבנתי שהגוף שלי באמת נח מהכל, תמיד נתתי מעצמי פול פאוואר בצבא ב4 חודשים האחרונים התחלתי לעבוד במסעדה שהעבודה שם ממש אבל ממש לא פשוטה, ים עובדים, ים לקוחות ומלא מלא עבודה והמנהלים? כל כך רציניים שלפעמים שהייתי עושה טעות הייתי נושכת שפתיים בתקווה שלא יעלו עליי וינזפו בי עד כדי דמעות.
בקיצור מה שבאתי להגיד, התקופה השקטה הזו נתנה לי מקום להבין מי אני, מה אני, מי חבריי ומי פחות והכי חשוב אני די רואה כבר את העתיד שלי ומה אני רוצה לצאת כשאשתחרר ותאמינו לי שיום השחרור שלי קרוב מתמיד במיוחד שאני מעבירה תזמן בבית..
טוב אז זה היה הקטע הראשון שלי, זה היה מבחינת מן קטע פתיחה כזה, הרגשתי כל כך חנוקה כתבתי את זה ב2 דקות מבלי לחשוב יותר מדי אלא רק מה שישב על הלב ובטן וכתבתי די בכלליות אני יודעת.. זה מחוסר סבלנות שבקע ממני בתקופה האחרונה אז נמאס לי להפעיל את הראש או כל כוח אחר שנדרש יותר מ5 דקות...
אז בנתיים הדבר היחידי שאני מבקשת עד הפעם הבאה, תקראו למרות שאין פה הרבה מעניין בקטע הזה אבל זה כמו סרט שלפניו נכתב ספר ואם לא קראת את הספר אתה מפספס הרבה פרטים קטנים בסרט בדיוק כך זה פה - לא תקראו את הקטע הראשון לא תבינו אותי כמו שאני רוצה שתבינו אותי...
נתראה בפעם הבאה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
