תיאו

אוקי,אז קטע כתיבה ראשון יוצא לדרך!

תאחלו לי בהצלחה!

מקווה שתהנו!

בור נחפר באדמה. אנשים מונחים בו,משפחה שלמה.

כמעט.

"מישהו רוצה לאמר משהו?" נשאלת השאלה.

ואמי מדברת,ואבי מדבר,ועוד אנשים שאני לא מכירה.

אמרו לי שהם דיברו על כולם. שיקרו לי.

כי בשבילי,הם דיברו על כלום.

ידעתם עליה? על החברה שלי? התייחסתם אליה? אל שיערה הסגול,החלק. אותו שיער שאהבתי לשזור בו סרטים?

אל עיניה הירוקות. שבהק מהן ערנות וחכמה בכל מבט?

אל קולה השקט?

אל ליבה?

אני ידעתי. אני התייחסתי. ואני אזכור.

נשבעתם באותו בוקר בהיר. ליד הקבר.

נשבעתם,נשבעתם לזכור! למה שיקרתם?

אתם זוכרים את הגדולים שבמשפחה. לא אותה. לא את שיי.(SHEY)

שיי,את זוכרת? שהיינו באים לבקר הרבה. כי אמא אהבה את משפחת לוריאן.

אהבה מאוד. והיו אומרים לי: "לכי חמודה. לכי לשחק עם ביאטריס" כי לגדולים תמיד היה דברים חשובים יותר לעשות.

ואפילו שביאטריס היתה בת גילי. מעולם לא הסתדרנו.ניסינו,אבל לא הסתדרנו יחד.

ניסית. אני כמעט יכולה לשמוע את קולה של שיי לוחש באוזני. מזכיר לי.

אז הייתי באה אלייך שיי,ותמיד היית שם,ותמיד היה לך זמן בשבילי.

להקשיב,לצחוק,לעודד,לתמוך. כמו שאף אחד מעולם לא עשה.

אז נהנינו. ואף אחד מעולם לא חשב לבוא לבדוק.

ואז הלכנו.וזה תמיד כאב. כי ידעתי שאנחנו נפרדות.

רציתי אותך,שיי. רציתי אותך לצידי. יותר נכון,הייתי זקוקה לך.

כי בלעדייך,גם אני לא הייתי פה עכשיו.

אני זוכרת שכשגדלנו,ושמענו שירים יחד. גילית חתך על ידי.

שיקרתי. אמרתי לך שזה קרה כשחתכתי סלט. וזה היה נורא. כל כך נורא לשקר לך ככה.

אבל ידעת. כי את תמיד יודעת.

הסברת לי שזה נורא. שאסור לי לחתוך את עצמי. ובכיתי. שוב.

בכיתי כל כך הרבה אותה תקופה,שזה כבר לא היה חדש.

חיבקת אותי.עודדת אותי. ובקיצור,פשוט היית שם.

וההורים שלי כבר שילמו לפסיכולוג.

שתקתי,לא אמרתי לו כלום. והפסקתי לאכול.

ההורים שלי הבינו,שלבוא למשפחת לוריאן עושה לי טוב.

אבל הם טעו,שוב.

את עשית לי טוב.

ואכלתי,וחייכתי. עוד שבוע נוסף.

ואז התפרקתי שוב. ובאנו לבקר שוב.

ואת היית שם.

אני זוכרת שסיפרתי לך ערב אחד שאני רוצה להתאבד.

כי די,כי כבר נמאס לי.

כי כבר אינלי כוח.

ואז אמרת לי שהאמיצים שורדים,כמו בסרטי הנסיכות שראינו יחד בילדותינו.

וגם אמרת והוספת בסוף בלחישה,רגע לפני שעזבנו. שאם אני אמות. את תיעלמי.לנצח.

ובכיתי שוב.כל אותו הערב.

והנה עכשיו. אני במיטה שלי. נזכרת בהלוויה.

לבשתי שחור. עשיתי את זה לכבודך.

באתי רק בשבילך.

לא בכיתי. לא הייתי מסוגלת.

מוללתי את קצוות שמלת התחרה המתנפנפת שלי. מחכה לשמוע את שמך עולה.

אבל אף אחד אפילו לא דיבר עלייך.

וזה היה נורא.

וכיסיתי את ידי החתוכות עם שרוולי השמלה.

שיי,אני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת.

שיי. ביום בו פרצה השריפה בביתך. הרגשתי מתה.

עדיין יכולתי לשמוע את קולך מהדהד במוחי. לחיות.להתחזק.לא לבכות בגלל אף אחד!

אבל איך שיי? איך ציפית ממני להצליח?

אבל ידעתי. כי תמיד ציפית ממני להרבה יותר. ותמיד צדקת. כי האמנת בי.

תמיד האמנת בי.

אותו ערב צרחתי,בכיתי,השתגעתי,חתכתי,דיממתי,דאבתי.

ולבסוף שתקתי.

באישון לילה בין השמיכות,כשאף אחד לא שומע. שלפתי את הסכין.

רציתי את זה. רציתי להיות איתך.

אבל זכרתי מה אמרת לי. ביום שזה יקרה,אני יעלם. לנצח.

שמעתי את מילותייך המנחמות באוזני.

ובכיתי, שוב. בכי חרישי ושקט.

יותר כואב מאי פעם.

כי פתאום הבנתי.

שאת לא פה,שאת לא תחזרי.

ונהרגתי מבפנים.

אבל נשמתי עמוק.

כי נשבעתי. כי הבטחתי.

ורציתי,באותו יום. לקום ולצעוק על כולם! מה איתה?

מה עם אותה הנערה שישנה בעליית הגג? מה עם אותה הילדה שהלבישה איתי בובות? מה עם אותה שמחת חיים שנגוזה ונעלמה?

מה איתה? למה אף אחד לא מתייחס? למה אף אחד לא אומר כלום? מלאכים באים בשקט. אבל גם להם מגיע יחס!

תדברו כבר! תתייחסו! תגיבו!

אבל שתקתי.והם שתקו. ודמעה בודדה נפלה מעיני על אותו הקבר. אותו הקבר שלא חפרו לה.

ואמא שלי באה.ושאלה אותי אם אני בסדר.

וצעקתי עליה אותו ערב. ואמרתי לה שהיא מתה. ש-שיי מתה!

והיא לא תחזור! והיא הייתה מדהימה! היא היתה מלאך! היא היתה חד פעמית!

ואמא שלי הרימה טלפון נוסף. לפסיכיאטר.

אמרה שזה לא מצחיק! שלא צוחקים על זוג שנהרגו! שאני לא ימציא דברים!

כי היא לא קיימת. כי אין מישהי כזאת. כי הם לא מכירים את שיי.

והתמוטטתי.

אבל קמתי שוב. נשמתי עמוק. והחטפתי לפסיכיאטר. אמרתי להם בשקט שאני בסדר. שיעזבו אותי.

והם ניסו את השיטה. עזבו אותי לזמן מה.

וגדלתי. חזקה מאי פעם. עם זיכרונות ובסיס יציב.

וחייכתי. כי זכרתי אותה.

ואף פעם לא שכחתי.

ואז התחתנתי.ובעלי אהב אותי.ואני אותו.

ונולדה לנו בת.ירוקת עיניים.

וקראנו לה שיילין.

ואף אחד לא הבין למה.

הערות והארות יתקבלו בחום!

תיאו

אז.....היי?

טוב,אני ממש גרועה בהתחלות,אז אל תשפטו אותי:)

היה לי פעם בלוג בישרא אבל הוא די נשכח כי לא ככ הגיבו לי.

אז בנתיים יש לי בלוג בבלוגר (TIO.BLOGER.CO.IL..........למעוניינים)

וכאן אני יפרסם את הספר שלי,הקטעים שלי,הפריקה שלי,הדמעות שלי.

ובקיצור,את מי שאני.

מקווה שתהנו פה,ותגיבו.

עוד משהו שממש חשוב לי להוסיף:

אני פה. בשביל כל אחד ואחת מכם.

אני מוכנה לעזור ואפילו רוצה את זה.

אז הנה המייל שלי:

[email protected]

ושוב,אני פה.

לפרוק,לבכות,לתת חוות דעת,עצה,עזרה. 

הכל.

אוקי,אז עכשיו קצת עליי.

אני אנונימית.בנתיים זה רק תיאו.

אם תתכתבו איתי השם שלי יהפוך להיות אריאל (כמו אחת הדמויות המרכזיות בספר שלי).לא תמיד נוח לדבר עם מישהי שהכינוי שלה הוא סוג של חיה גדולה עם קרניים.

אני מוזרה(וגאה בזה),אוהבת לצייר,לכתוב,לקרוא,לשיר,לרוץ,לבכות,להיות לבד...

ובתכלס,אני בדיוק כמוכם.קצת דפוקה,קצת מתוסבכת,קצת אחת שקשה לה,קצת אחת שבוכה,קצת אחת שצריכה עזרה.

והדרך שלי לקבל את העזרה הזאת,היא לעזור לאחרים.

אני בת 15 וחצי.

עם הקטעים והפרקים שאני יעלה לפה יועלו גם תמונות מהמחשב שלי.פה יש תמונות שאני אוספת בערך מגיל אפס.הבעיה היא שאף פעם לא טרחתי לכתוב קרדיט.

כך,שאם נתקלתם בתמונה שלכם או של מישהו קרוב אליכם-תגידו לי! ואני פשוט יוסיף קרדיט.

ועוד משהו,

בבלוגר(האתר השני שלי) אני יכולה להגיב מהפלאפון,כך שהתגובות שלי די מדוייקות על פי זמנים וגם ארוכות.

אבל פה,בישראבלוג,אני לא יכולה להגיב מהפלאפון כך שזה יהיה רק מהמחשב.שזה אומר פעם בשבוע.(וזאת הסיבה שנפרדתי מהבלוג הקודם שלי בישרא...)

אם אתם ממש רוצים חוות דעת על קטע שכתבתם.תשלחו לי הודעה למייל.

א.אני אוכל להגיב לכם משם.

ב.אני אוכל לנסות להגיב לכם מהמחשב לבלוג עצמו.

אז עוד טיפה עליי,מי שבאמת קרא עד לפה שיסבול עוד טיפה:

אני,

חופרת,פטפטנית,קופצנית,אוהבת,חייכנית,עקשנית,ולעתים קרובות דכאונית.

בעלת פיצול,זקוקה לפסיכיאטר,אף פעם לא קראתי לעצמי נורמאלית...

אנרגטית,רגשנית,חסרת ביטחון,חסרת תקנה,דרמטית ועצבנית.

יש לי בדיחות קרש,הלק שלי תמיד מקולף,יש לי בדיחות קרש.אדישה לפעמים ואוהבת לצחוק.

ובקיצור,נעים להכיר.

יש לי זכרונות טובים מפה,אז החלטתי ללכת עם זה הפעם עד הסוף.

אי אשמח לשוחח עם כל אחד ואחת מכם במייל!

תיאו