כשהלב של חיי מת לפני קצת פחות משנה, כשחשבתי שהחיים סוף סוף נגמרו, כשהימים התחילו להתקרר ובלילות שכחתי איך לנשום, התפללתי שתבואי אליי בפעם האחרונה. קיוויתי שנוכל לשים סוף לרומן הטראגי הזה.
אבל גם הפעם, כמו תמיד, כמו שהיית מאז ומעולם, השארת אותי לגמרי לבד.
זה קטע איך ברגעים הבודדים שאני באמת רוצה אותך לצידי - את איכשהו אף פעם לא נמצאת.
ולא הצלחתי לעמוד, ושכחתי איך ללכת, והייתי צריך ללמוד לעשות הכל מחדש, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. וגם ככה לא הערצתי במיוחד את החיים, וגם ככה הטעם להמשיך היה תפל, הרי החיים בלעדיו לאותם רגעים היו נראים מיותרים לחלוטין, בלי שום פואנטה ובלי שום אופק, איך אפשר לחיות בלי לב? עוד לא הכרתי את האחד שהצליח. ורציתי להאמין שכל זה רק חלק מטופס טיולים מאוד ארוך בדרך החוצה... את יודעת, כזה שממלאים בסוף השירות הצבאי. או כזה שעושים כשמסיימים לעבוד בחברה מאוד גדולה, כשצריך להחזיר תג עובד, מדים, לקחת טופס 161... הרגשתי שכל מה שעשיתי כדי לחזור לעמוד על הרגליים היה לעבור בתחנות ביניים מטופשות. שזה משהו שעושים כדי לעשות וכשזה נגמר זה נגמר. אבל ההבדל בין טופס טיולים אמיתי לבין מה שהרגשתי היה שבסוף טופס טיולים אמיתי יש לרוב התחלה חדשה, ובטופס טיולים שלי רציתי שיהיה רק סוף.
והינה, עברה כבר כמעט שנה מאז שהוא איננו. ואני מוצא את עצמי כותב לך כמו שאת אוהבת. משתדל לא להתפרק, משתדל לא לכאוב יותר ממה שצריך, משתדל לזכור להשאיר לך מקום, לתת לך זמן, לתת לך מרחב, לתת לך חדר לחיות בתוכו. ואולי אם נצליח גם הפעם לגשר על הפער הזה, תישארי פה קצת יותר למקרה שאצטרך, למתי שאצטרך. ואולי, בתקווה, זאת גם תהיה הפעם האחרונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: