שוב.

שוב ההרגשה הזו תוקפת אותי, עולה לה ממעמקי התודעה. כבר כמה שנים שלא הרגשתי אותה, שלא פשטה בגופי עד לקצות הציפורניים המלאכותיות שלי.

היא חונקת בכל רגע נתון ומפתיעה בעוצמות שלה בכל רגע לא צפוי. ריקנות, בדידות, אבודה בעולם. הלבד.

כבר שנה וקצת שאני לבד, מודה, ללבד הזה יש את רגעי הזוהר שלו. היכולת לעשות כל העולה על רוחי, לא צריכה לתת דין וחשבון מפורטים לאף אחד, סקס מזדמן, פלירטים עד אמצע הלילה, משחררת את הכלבה שבתוכי ויוצאת לצייד. גם שם כבר הגזמתי, הקיצוניות דפקה על דלתי עד שניערה אותי החברה הכי טובה. אבל זהו, רגעי הזוהר עברו, השקט המבורך גם הוא התאדה ונותר רק השקט המטריד. השקט הזה שמורגש בו חוסר עצום.

אני מתגעגעת אליה, לאהבה הזו, שתמלא את כל כולי עד שלא יישאר לי אוויר לנשום. אני שבויה של קיטש וסיפורי אגדה, מסתתרת מאחורי ארגזים של ציניות וביצ'יות ורק מחכה לגבר שלי שיבוא ויפשיט אותם ממני. שלא יפחד לראות את כל השריטות והשגעונות.

שלא יפחד לראות אותי.

עד לפעם הבאה,

מיס טי.