לילה ואני כותבת, כותבת ומשכתבת. רוצה לשפוך את הכל מפנים החוצה. הלב קופץ לי מבית החזה כמו מתמגנט אל מגנט עצום אל מחוץ לגופי. הנשימות שטחיות, הידיים רועדות ורק האצבעות מקלידות. 

אני אפילו לא יודעת על מה אני כותבת, סימני פיסוק מתעופפים, מפוזרים, מבולבלים- בדיוק כמוני.

אני כותבת ולא חושבת.

חולמת ולא זוכרת.

שואפת למעלה ומגרדת את התחתית.

לילה ואני שוב תוהה, תוהה מה עשיתי לא נכון, מה היה הצעד השגוי ובאיזו משבצת אני עלולה לדרוך שתחזיר אותי שוב לנק' ההתחלה. 

עוד מעט תגמר לה עוד תקופה וכמה שאני מייחלת שתגמר כבר. מייחלת ומפחדת. 

כמו בכל תקופה אני תולה את כל הציפיות שלי בתקופה הבאה, תולה ומתאכזבת. את השאיפות החומריות כבר השגתי, את התמונות הקטנות המפוזרות ברקע השלמתי אבל לב התמונה הגדולה שלי חסר, המרכז שלי חסר ואני אפילו לא יודעת במה להשלים. 

כמו מטייל אבוד במדבר עם מצפן מבולבל שקופץ מהצפון לדרום, מהמזרח למערב, אני מגששת. 

הקולות מתערבבים לי בראש והצחוק המהדהד של הפחדים שלי נשמע בבירור, ואני רוצה רק לישון, לישון בלי חלומות, לישון בלי תהיות לישון בלי מחשבות.

רוצה רק שייגמר הלילה.