אז עוד דייט עומד בפתח.

וכאילו אני מקרינה את החששות החוצה, כל היום מלווה בשאלות "עם מי את יוצאת?", "לאן?" 

ואני שותקת. שותקת עד שהעצמות רועדות לי. 

כל היום אני בהדחקה, עושה כל דבר אפשרי כדי לא לחשוב על הערב.. אני בכלל לא מכירה את הבחור, בקושי דיברנו, רק מדיי שבוע נסיון חדש לקבוע. 

מה אני עושה בכלל? יוצאת עם אנשים בשביל להכאיב לעצמי? הרי זה ברור שזה לא יילך, אני למודת נסיון.

דחיתי את ההתארגנות אל הקץ ועדיין נותר לי זמן, גם 10 דק' מספיקות כדי לגרום לידיים שלי לרעוד בעצבנות ולמחשבות להתחיל להתעופף. 

הפחדים שלי מנסים להניע אותי לבטל, מציפים את ראשי בצמר גפן שחור ולוחשים לי דברי אזהרה.

בשביל מה זה טוב? את הרי תפגעי בעצמך שוב, הדייט הראשון אולי יילך טוב, אבל השני והשלישי יפילו אותך מהרגליים. יימשכו את השטיח מתחתיי כ"כ מהר שעקבי המגדלים שלי יתנודדו ואני אפול על התחת, או במקרה היותר גרוע על הלב. אפול על הלב ואמעך אותו, הוא ישפריץ דם על המצעים הלבנים שלי והדמעות לא יספיקו כדי לנקות אותו.

מסתכלת על השעון שבאייפון זה שגם מראה את השניות ומחכה שהזמן יעבור, שאצטרך להרים את עצמי מהמיטה להניח את הלפטופ בצד לנעול את העקבים ולצאת. רק לעשות פעולות כלשהן, מכניות ככל שיהיו. אתרכז בלרדת את המדרגות עם העקבים, להצליח לצאת מהבית בלי לגרור אחריי שאלות מיותרות למרות שזה כבר ברור, ההורים מנחשים לא מדובר ביציאה רגילה עם חברה כפי שאני אומרת. הקלילות שבדבריי אינה אמיתית וההתחמקות שלי מסגירה אותי. אני לא רואה טעם בלספר להם, הרי זה לא יצליח וזה יגרור אחריו תחקירים ושאלות ונסיונות הבנה מזוייפים. 

הרמזים שלהם מספיקים, עברה שנה מהפרידה, קדימה תתרוממי ותמצאי מישהו. הם לא מבינים שהפחד שלהם לראות אותי לבד לא מתקרב לפחד שלי להיות לבד, הפחד שלי שכנע אותי, הוא שולט בי ואני יודעת שמוטב לי לבד.

ובכל זאת אני יוצאת, גם אם ייצא מזה רק סקס אולי לפחות אצליח לפרוק חלק מהמתחים שלי.

השכנועים ימשיכו גם בדרך, בשביל מה קבעתי איתו כ"כ רחוק? אני הרי שונאת לנהוג ועוד במצבי אני עלולה לעשות סיבוב פרסה ולהיעלם מפני האדמה. 

הלוואי והייתי נעלמת כבר עכשיו, חוסכת לעצמי את הפחדים והחששות, את הנפילה הכואבת שבוודאי תגיע בקרוב.

אבל משהו שם בפנים אינו מניח לי. תמיד אומרים שהדבר הכי גרוע שיכולים לבשר לחולים סופניים זה שיש תקווה. 

ואני מרגישה בדיוק כך, התקווה הזו גומרת לי את האוויר, גדלה לה בשקט ובשלווה ולא מאפשרת לי לצנוח לתהומות השחורים של הגהנום הבטוח.

תאחלו לי בהצלחה, 

מיס טי.