הרגשתי אותך.

הרגשתי איך למאית השנייה הלב שלי שלם שוב, איך הכל נרגע ויש לי שקט באוזניים.

מתארגנת ליציאה, משום מה יש לי את ההרגשה הזו, מפיחה בי תקווה.

הבגדים כמו אוטומטית נשלפים, ג'ינס שחור, חולצת שיפון שחורה ועקבים בצבע ניוד, האלמנה השחורה.

השיער מתוקתק בפן, העפעפיים נמשחים באייליינר שחור מבריק ואודם בורדו מוחלק על השפתיים.

ובאותו הרגע הרגשתי אותך, באותה תנועה של היד מורחת את האודם הרגשתי. אותך. הרגשתי את החיוך שלך מאחוריי, הרגשתי את שילוב הידיים שלך על החזה כשאתה מביט בי בשעשוע גלוי, מגחך על שגרת הטיפוח שלי, "את הרי יותר יפה בלי" אתה חצי ממלמל חצי אומר.

זה המשפט שכבש אותי, אמרת לי אותו לראשונה כשנשארת לישון. כשלאט הסרתי את האיפור, מורידה בעין אחת ועוברת לשנייה, מחליקה על השפתיים למחות שאריות אודם ושנייה לפני שהתכופפתי לזרוק את צמר הגפן לפח עצרת אותי, בעוד היד מושטת קרוב לפניי חיבקת אותי, הצמדת את מותניי אליך ולחשת, חזק וברור שלא אפספס "את כל כך יפה בלי". 

היד שלך מלטפת את לחיי ואני סמוקה עד הקרקפת, מחייכת ונבוכה. זהו המסיכה ירדה, תמיד הרגשתי שהאיפור נותן לי מן כוח בלתי מוסבר, מסתיר את הרגשות האמיתיים שלי מפני כולם. ועכשיו, עכשיו אני חשופה, ריקה מכוח. 

נישקת לי את הצוואר ושחררת אותי ממך, הסתובבת ויצאת מהחדר, מותיר אותי חסרת נשימה. 

הרגשתי אותך, אני מוכנה להישבע. 

הרגשתי איך הלב שלי שלם שוב, איך שום דבר בעולם לא יכול להיות רע. 

לא היו לך פנים, לא היה לך גוף, גם הידיים הגדולות שאני כל כך אוהבת לא ידעתי אם היו. 

החום שלך הוא שגרם לי להבחין בנוכחותך, האהבה שלך היא שהציפה אותי לשנייה. 

ואני אפילו לא יודעת אם אתה קיים, אם אי שם אכן מחכה הרגע הזה להתגשם.

מחייכת לעצמי בטיפשות, מורידה מטלטלת את הראש, ומרימה. 

אתה כבר לא שם, אבל הרגשתי אותך.