יש רגע אחד ביום, רגע של שקט.

כשמעשנים סיגריה אחרונה והרוח במרפסת מכניסה אוויר דרך כל הנקבוביות בעור,

כשהמים הרותחים של מקלחת מאוחרת שוטפים מעליי את כל היום,

כשהכל נרגע מסביב והמוח מפסיק לזמזם מחשבות ותכנונים,

יש רגע אחד ביום, רגע של שקט.

ואי אפשר לחכות לרגע הזה, אחרת הוא לא מגיע, צריך לתת לו להתגנב לבד בלי ששמים לב ורק אז הוא עושה את העבודה.

וברגע הזה תמיד רוצים לדבר עם כולם, ולעשות עוד מיליון דברים בו זמנית, אבל אף אחד לא יענה לטלפון, כל דבר ייראה מעייף עד שמבינים שזה הרגע- הרגע של השקט.

והשקט הזה עוטף כמו שמיכת נוצות, ומחמם את הראש והלב, מלטף את כל הנקודות הרגישות ומעביר בכל הגוף צמרמורות. 

אבל כמו שהוא מגיע ככה הוא נגמר, מהר מדיי, מתגנב ממני ועובר למישהו אחר.

והייתי רוצה שיישאר, לכל אורכו רק מייחלת שיימשך-

כדי שאוכל לנשום עמוק,

לעצום את העיניים,

לתת לדם לזרום לכל מקום שאליו הוא עד עכשיו רץ,

להרגיש את הלב דופק

ואת הרוח בקצות האצבעות.

ולמאית שנייה אני גם מצליחה, וממנה אני שואבת מכסת אנרגיות חדשה, ערימות של מוטיבציה, מוצאת את הדרך לנשום שוב מחדש- עד שיגיע הרגע של מחר.

מיס טי