אתה יודע? אני מתגעגעת אלייך, אני מדחיקה ומתגעגעת מרגישה את הגעגוע זורם לי בורידים, בעורקים, מתפוצץ בתוכי בכל פעימה של הלב.

אני מתגעגעת אלייך, מתגעגעת ברמה שאי אפשר לתאר.

חשבתי עלייך אתמול וכמעט שהתפתיתי לבוא, לרוץ אל תוך החיבוק שלך ולנשום את הריח שלך, הריח המוכר הלא כל כך בטוח כבר.

אתה מפתיע אותי ברגעים הכי לא צפויים, פתאום נזכרת בידיים שלך שעטפו אותי מכל כיוון ששחררו בתוכי את כל המחסומים, הרגשתי כל כך שלמה שוב שאפילו לבכות לא הצלחתי.

נזכרתי בשפתיים שלך שנישקו אותי בלב, עמוק בפנים.

נזכרתי באוויר שחסר לי כי לא הצלחתי להכיל את סחרור הרגשות שהציף לי את הגוף.

נזכרתי שעדיין, למרות הכל אני עדיין אוהבת אותך כל כך.. אני עדיין זוכרת כמה הייתי מאושרת.

כואב לי בייב, כואב לי כל כך, בכל נשימה שאני נושמת, בכל דמעה שאני בוכה ברגעים אלו.

אני מנסה להתנחם באחר, אבל עכשיו אני מבינה, אני מחפשת בו אותך והוא פשוט לא אתה.

הוא עדיין לא מכיר את כל השגעונות הקטנים שלי, את שינויי הטונציה, את המבטים שמאחוריהם מסתתרת משמעות אחרת.

אני מתגעגעת אלייך, כמו שהרבה זמן לא התגעגעתי, עד שכואב לי בכל רגע שאתה חוזר לחיות בתוכי.

וגם אם זה רק לשנייה,

זו שנייה שמלאה בגעגוע וכאב,

זו שנייה שאני מתרסקת לרסיסים ומרגישה שוב שלמה.

____________________________________________________

אז שלחתי, הוא הראשון שאיתו הפתקים נשלחים ולא נשארים קבורים בערימה באייפון.

והוא בא, במהירות, והצלחתי לנשום שוב, הצלחתי לישון שוב, הצלחתי לעצור את המחשבות ולהרגע.

אבל בבוקר הכל חזר מיד, הכאב, הרצון לצרוח עד שייגמר לי האוויר, הגילוי של ההודעות באייפון שלו כמו נצרב מחדש.

ואני כל כך מבולבלת. לא מצליחה לתפקד כשהוא לא חלק מהחיים אבל רוצה לצרוח כשהוא שולח הודעה או מתקשר לעוד שיחת חולין מאולצת.

אני רוצה, אני לא רוצה, אני יכולה ולא יכולה והכל מתערבב לי בשנייה.

תעזור לי, תציל אותי ממני, תציל אותי ממך

בבקשה..