בוקר.

רכבת מוקדמת.

סיה צורחת לי באוזן " I`m aliveee" ואני מגחכת לעצמי בחצי צחוק, הו מותק את לא יודעת מה זה חיה.

שעות שינה שמספיקות לשנת צהריים ולא לשנת לילה.

עיניים שמוסתרות מאחור משקפי שמש ענקיות.

כתפיים מכווצות, ירכיים נמתחות בקושי ונקודה אחת שכואבת את הכאב הכי מתוק בעולם.

מכורה להרגשה הזו, כשכואב ואי אפשר יותר ואז הזיכרון מהלילה מותח את הגוף והנפש עד קצה היכולת.

השיר מתחלף ואד שירן שר לי ומלטף

"Give a little time to me,

Burn this out,

We`ll play hide and seek, to turn this around,

All I want is the taste that your lips allow,

My my my, oh give me love..."

ובאמת לא הייתי זקוקה ליותר, 

הפה שלו, הידיים שלו העיניים שלו צרבו כל חלק בי.

העקיצה המתוקה כשהוא נכנס, כמו מפחד לפגוע בי ואני נאנחת בהקלה, זהו מפה אין דרך חזרה.

כל הערב הייתי על קוצים, בשמלת פסים ובלי תחתונים.

משתגעת מהציפייה עד שהשפתיים שלו פגשו בשלי. 

כל המתח התפוגג, נעלם,

במקומו התפשטה תחושה מעוררת, מרגיעה, עקצוצים קטנים שמרמזים על הדבר הבא.

זה היה יותר, כל כך הרבה יותר.

אחרי כמעט חצי שנה של ציפייה מאז שהכריח אותי להבחין בו.

אחרי שבוע של תמונות ושיחות שבקלות יכלו להפוך לסרט פורנו רך,

אחרי שכבר הפכתי פקעת עצבים מהזדקקות אליו.

אחרי כל זה הוא בא ועם כל דחיפה, עם כל מבט, עם כל שריטה שהשארתי עליו,

הוא הפך אותי לשלמה, שבעה, מסופקת ורגועה.

השקט שאחרי הסערה, 

הראש שלי כמו ענן לבן שצף לו בשמיים.

אני רגועה, אני שקטה,

אני רוצה עוד.

"אוי לא, שיט, כן, לא, אולי עדיף של..."

היינו צריכים לדבר, לפתוח, הוא היה צריך להסביר, המון...

אחרי שכל השבועיים האחרונים היו אינטנסיביים בטירוף הגעתי לשלב של נק' האין חזור, ידעתי שאני בפנים יותר ממה שאני רוצה וידעתי שכדי שאצליח להשאר ריאלית אני צריכה שהוא יידבר, שיתנצל, שיסביר.

רציתי לראות אם הוא יודע, עד כמה הוא מבין. ישבנו במקום הקבוע שלי, מביאה לשם דייטים בכל פעם מפתיע שהמלצרים עדיין לא זוכרים אותי.

הזמנו בירות ושקלתי כוס יין אבל ידעתי שהערב הולך להיות עמוס ואני צריכה משהו שישחרר לי את המתח, בחרנו סושי וכמו תמיד אנחנו מתחילים בקליל, שיחת חולין, יום יום, קצת צחוק קצת סרקזם, האוכל הגיע, הבירות נגמרו והמבטים התלהטו.

"אתה רוצה לספר לי מה קורה פה?" והלב שלי התחיל להאיץ, נשימות עמוקות, תרגעי להכניס ולהוציא. לא תהיה פעם אחת שאוכל להישיר עיניים לירוק שלו ולהשאר רגועה. "אני לא יודע, מה את רוצה לשמוע?" והחלטתי שזה הזמן לפתוח הכל.

כעסתי, נעלבתי, חייכתי, איימתי, שפכתי את כל הכעסים על הנסיעה, על זה שלא אמר לי, שהייתי צריכה לגלות את זה לבד. ניסיתי להבין מה קרה פתאום למרות שביקשתי שיעזוב הוא חוזר, "זה מגעגוע, אני כבר לא שולט בזה" ואני נשרפת מבפנים.

ביקשתי שיסביר, שישתף אותי וזכיתי להצצה נדירה לתוכו, אירוני שהוא לא סומך על אנשים אבל אני צריכה לסמוך עליו...

והמבטים, אוי המבטים אם הוא רק היה מבין את המבטים שלי, הוא מנסה ייאמר לזכותו אבל יש לו עוד דרך ארוכה, הוא עוד לא מכיר אותי לעומק. רציתי לקרוע את החולצה ממנו לקפוץ ולהתיישב עליו, לנשק, להעביר את האצבעות בשיער ולהוציא ממנו אנחה.

רציתי שינשק אותי שישכיח.. שאוכל לומר לעזאזל עם הכל. 

"אני מבקש ממך, תגידי לי דיי, תאמרי שזה מספיק, ותשלחי אותי קיבינימט עם לחיצת יד"  הוא מוציא אותי מהחלום ואני מגלגלת עיניים בתגובה, כאילו שאני יכולה..

חוזרים לאוטו, יש עוד זמן עד שהוא צריך ללכת, ובמבט אחד אני חוזרת לחיים, הנשיקה שלו מוחקת לי את ההגיון, לוקחת ממני את כל האוויר ואני שלו. התגעגעתי לשפתיים שלו, לידיים שלו, התגעגעתי אליו.

נוסעים לחניון ואני מחנה הכי רחוק הכי חשוך, יש לי עוד קצת זמן איתו ואני רוצה להוציא את המיטב ממנו.

הוא מנשק, מלטף, נושך מחזיר אותי לי את האוויר ולוקח אותו בחזרה ואוי כמה שהוא היה חסר לי.

הוא כבר לא מחזיק מעמד ופותח כפתור בחולצת השיפון השקופה, מעביר אצבע אחת על החזייה על מה שהיא בקושי מכסה, עוד אצבע מצטרפת וביחד הן מלטפות, מושכות, מרגיעות ומלהיטות אותי בבת אחת. 

הראש שלי כמו צמר גפן מתוק מתוק, מלא בשקט, מלא בו. 

הוא ממשיך בעינוי ובלי שאני שמה לב הפה שלו עליי, נושך פטמה אחת מושך את השנייה, ואני בקושי מצליחה לנשום. המכנס נפתח, הרוכסן נמשך, היד מגששת, חוקרת ואני כבר לא מחזיקה מעמד. קופצת עליו מתיישבת בפישוק רגליים, הוא מנהל מלחמה עם המכנס "הוא לא יורד" אני מבהירה. כאילו חשבתי שזה יעצור אותו, *אוי לא, שיט, כן, לא, אולי עדיף של...* האצבע שלו מהר מאוד מוצאת את מקומה ואני נמתחת בתגובה, שאיפת אוויר עמוקה, מבינה שזהו עכשיו אני אבודה. שתי אצבעות מלטפות, נכנסות, יוצאות, בודקות את יכולת המתיחה שלי ואני מקללת כמה שהאוטו שלי קטן. 

3,2,1 והאורגזמה מציפה אותי מתפרקת לחלקים, חסרת יכולת לנשום, לדבר, לנשק, מניחה את הראש על הכתף שאני כ"כ אוהבת, מתנשמת ומתנשפת. 

מרימה את הראש לנשיקה של הכרת תודה ולפני שאני מספיקה הוא דוחף לעצמו את האצבע לפה כאילו נוטלה מרוחה ולא אני וממלמל כמה שאני טעימה. לחיות את הסרטים והספרים שאני אוהבת מעולם לא הרגיש כ"כ טוב. 

נשיקות עמוקות, עדינות, שנייה לפני שהוא בורח לי והוא הולך, אחת אחרונה ודיי. 

נכנסנו לזה בשיא הכוח, הכי חזק ומהר שאפשר וזה רק הולך להתגבר, עכשיו מתחילה ההתמודדות האמיתית.

עכשיו אני צריכה לשמור על עצמי בחיים.

עיניים ירוקות רודפות אותי לאן שאני לא הולכת, במיוחד בלילה, כשאני ישנה, הן אוהבות להתנגב.

אתמול בלילה הן נכנסו לי לראש, יצרו ויזואליות מושלמת של העיניים שלך מחייכות כשהן מסתכלות עליי. 

וכמה שניסיתי ורציתי, להעלים אותך, לצלול לשינה טובה ועמוקה, העיניים לא הרפו ממני, כאילו ישבת שם בצד בקצה המחשבות שלי

אני ממש זוכרת, יושב על כסא משלב רגליים אחת על השנייה, עם איזה לבוש חסר התאמה וסנדלי הכפכפים שהופכות אותך לניגוד המוחלט שלי, מדגישות את ההפכים שאנחנו. יושב וצופה בי, מעביר את כל הלילה רק מתבונן, בוחן, מחייך אליי מדיי פעם כמו אומר "תמשיכי, אני כאן, לא הולך לשום מקום"

וכמה רציתי שתלך, שתניח לי קצת, תתן שקט למחשבות שגם ככה כל היום עסוקות בך

וכשאתה סוף סוף מניח לי, אז אני מתחילה להתגעגע, כמו מפחדת שנמאס לך, שהנה שוב נפלתי ואני שלך ואתה בכלל לא שלי.

עיניים ירוקות רודפות אותי, בוחנות כל מבט שלי, כל צעד, כל תנועה.

עיניים ירוקות בחנו אותי היום, כל תנועה, כל צעד בשמלת מקסי ירוקה

"היום היה בך משהו מיוחד" וכמה רציתי שתקח את המושכות לידיים, שתהיה קצת יותר אסרטיבי אבל הפחדנות שבך כרגיל השתלטה, ואכזבת במשחק שהמצאתי במיוחד בשבילך.

קיבלת עליי שליטה מלאה, נתונה לכל החלטה שלך ולא קיימת אפילו לא אחת.

אל תדאג, אלמד אותך את המשחק, כשיהיה תורי תדע כמה כייף זה להחליט מה אתה לובש מתחת, שכל מה שעלייך הוא במיוחד בשבילי, איך הדברים הקטנים וחסרי המשמעות הופכים פתאום למרגשים ומשני מחשבה.

אל תדאג, אתה תראה שגם רחוק לפעמים מרגיש קרוב קרוב וזה אפילו לא כולל טיפת עירום..

תדאג, הזהרתי אותך, באתי מוכנה הפעם(;