לילה ואני כותבת, כותבת ומשכתבת. רוצה לשפוך את הכל מפנים החוצה. הלב קופץ לי מבית החזה כמו מתמגנט אל מגנט עצום אל מחוץ לגופי. הנשימות שטחיות, הידיים רועדות ורק האצבעות מקלידות. 

אני אפילו לא יודעת על מה אני כותבת, סימני פיסוק מתעופפים, מפוזרים, מבולבלים- בדיוק כמוני.

אני כותבת ולא חושבת.

חולמת ולא זוכרת.

שואפת למעלה ומגרדת את התחתית.

לילה ואני שוב תוהה, תוהה מה עשיתי לא נכון, מה היה הצעד השגוי ובאיזו משבצת אני עלולה לדרוך שתחזיר אותי שוב לנק' ההתחלה. 

עוד מעט תגמר לה עוד תקופה וכמה שאני מייחלת שתגמר כבר. מייחלת ומפחדת. 

כמו בכל תקופה אני תולה את כל הציפיות שלי בתקופה הבאה, תולה ומתאכזבת. את השאיפות החומריות כבר השגתי, את התמונות הקטנות המפוזרות ברקע השלמתי אבל לב התמונה הגדולה שלי חסר, המרכז שלי חסר ואני אפילו לא יודעת במה להשלים. 

כמו מטייל אבוד במדבר עם מצפן מבולבל שקופץ מהצפון לדרום, מהמזרח למערב, אני מגששת. 

הקולות מתערבבים לי בראש והצחוק המהדהד של הפחדים שלי נשמע בבירור, ואני רוצה רק לישון, לישון בלי חלומות, לישון בלי תהיות לישון בלי מחשבות.

רוצה רק שייגמר הלילה.

אז כמעט עשיתי את זה. רק כמעט. 

בקצה הנוגע של ממש- וברחתי. ברחתי, הדחקתי והעלמתי. כנראה שהילדה הטובה עם משקפי הקריאה הכריעה את כף המאזניים לטובתה. כמעט והפגתי את הלבד, ברגע שההרומונים השפיעו על החשיבה.

ואני יודעת שחלקכם תהיו מספיק נדיבים להציע הצעות בעקבות הפוסט הנ"ל, אבל הסירוב שלי הוא הסיבה לכך שהתכנסנו כאן היום.

אז ברגע שעמום של יום שישי בערב הורדתי טינדר והחלטתי למתוח את גבולות היצרים והמילים שלי פעם נוספת. הלייקים זרמו, לא בררנית יתר על המידה הרי הבטחתי לעצמי שלמחרת בבוקר אני מוחקת את האפליקציה וכרגיל המאתגרים ביותר הם אלו שהMatch לא מגיע אחרי הלייק שלי ואני צריכה לחכות ללייק שלהם..

יום שבת- הוא סימן לייק ולא שלח הודעה מייד. אחרי כמה שעות נשלחה הודעה שהפיגה את השעמום שלי מנסיונות החרישה המתישים למבחן המתקרב. 

שיחה קלילה, נחמד מאוד, חיצוניות טובה לכל הדעות, כמובן שמנסה ישירות לקבוע לאותו ערב, תת ההכרה שלי מתריעה שמחר מבחן ואני נאלצת לדחות את היצרים שלי מלהתפרץ ולקבוע למחרת. בינתיים מחליפים מספרים והשיחה עוברת לוואטסאפ.

מהר מאוד מתחילות להגיע תמונות והבחור קצת מתאמץ יתר על המידה, מגלגלת עיניים ושולחת תמונות חזרה שלא מסגירות שום חלק בגוף.

כפי שאמרתי ההורמונים עלו לי לראש וברגע אחד החלטתי ללכת על זה עוד באותו היום, לאחר שכל היום אני רק מדמיינת איך אגיע אליו לדירה אדחוף אותו לקיר אקח את השליטה ואשים סוף לאיפוק המתמשך שגזרתי על עצמי. רק המחשבה עליי מעליו עפה לשמיים הופכת לי את הקרביים. אין צורך שאוסיף במילים את ההמשך בטוחה שהמחשבות שלכם כבר המשיכו אותי לבד.. 

אבל וכאן מגיע האבל הגדול, כמו בכל פעם, המחשבות השניות מתחילות לצוץ, תת ההכרה שלי מנידה בראשה כאומרת "חסרת תקנה, תשלטי בעצמך" ואני מתחילה לחשוב פעמיים. ככל שהזמן התקרב כך החששות שלי גברו ולבסוף כפי שציינתי בתחילה, נכנעתי לחששות ולילדה הטובה שאני. המפגש בוטל הבחור נשלח לדרכו בטענה כזו או אחרת שהשאירה אותו מיואש מהטיזינג חסר התוצאות שלי. 

יש לומר, אני לא מאוכזבת יתר על המידה. ההרגשה הסופית ששמרתי על עצמי למשהו טוב כמו שאני רוצה עושה את שלה ומרגיעה. 

אבל אני תוהה לעצמי, למה? למה אני? הבחורה שלא דופקת חשבון ועשתה את שלה במקומות הכי לא צפויים עבורה רק כי רצתה לסמן וי.. הדבר היחיד שנותר לי הוא זה ולא משנה כמה אנסה עוד לא הצלחתי לשבור את המוסכמות שלי ולסמן עליו וי. תמיד חייבת להכיר לפני, לדעת עם מי יש לי עסק, לתכנן אסטרטגיה- פריק קונטרול עד הסוף.

אז מה אתם אומרים? יש הצעות איך לשבור את הגבול האחרון שלי? 

מחכה לשמוע את החוויות שלכם ואת העצות לאיך להתגבר על המחסום..

נשיקות, מיס טי.

שוב.

שוב ההרגשה הזו תוקפת אותי, עולה לה ממעמקי התודעה. כבר כמה שנים שלא הרגשתי אותה, שלא פשטה בגופי עד לקצות הציפורניים המלאכותיות שלי.

היא חונקת בכל רגע נתון ומפתיעה בעוצמות שלה בכל רגע לא צפוי. ריקנות, בדידות, אבודה בעולם. הלבד.

כבר שנה וקצת שאני לבד, מודה, ללבד הזה יש את רגעי הזוהר שלו. היכולת לעשות כל העולה על רוחי, לא צריכה לתת דין וחשבון מפורטים לאף אחד, סקס מזדמן, פלירטים עד אמצע הלילה, משחררת את הכלבה שבתוכי ויוצאת לצייד. גם שם כבר הגזמתי, הקיצוניות דפקה על דלתי עד שניערה אותי החברה הכי טובה. אבל זהו, רגעי הזוהר עברו, השקט המבורך גם הוא התאדה ונותר רק השקט המטריד. השקט הזה שמורגש בו חוסר עצום.

אני מתגעגעת אליה, לאהבה הזו, שתמלא את כל כולי עד שלא יישאר לי אוויר לנשום. אני שבויה של קיטש וסיפורי אגדה, מסתתרת מאחורי ארגזים של ציניות וביצ'יות ורק מחכה לגבר שלי שיבוא ויפשיט אותם ממני. שלא יפחד לראות את כל השריטות והשגעונות.

שלא יפחד לראות אותי.

עד לפעם הבאה,

מיס טי.