חיבוק חזק והשרירים שבלטו מהחולצה כבר מחצו לי צלע או שתיים. מתיישבים בבר אחרי התלבטות קצרה.
באופן מפתיע השיחה זורמת בקלילות הוא לוקח את המושכות ומוביל, בדיוק כמו שאני אוהבת, אני נרגעת והופכת נינוחה.
אתנחתא והוא הולך לשירותים, אני עם חשק לסיגריה ומתלבטת ביני לבין עצמי אם לצאת או שזה יהרוס, לבסוף ממלמלת כשהוא חוזר ואנחנו יוצאים. כוס יין ביד אחת וסיגריה ביד השנייה והמבטים, אוי המבטים.
מרגישה איך הוא מפשיט אותי בעיניו, ולא קר לי, נושכת את השפתיים ומחייכת. מישירה מבט פלרטטני ובשנייה רואה את ההתלבטות שחולפת בעיניו, לנשק או לא לנשק.
החשבון שולם (למזלי עוד נותרו גברים שמשלמים בדייט הראשון) ואנחנו יוצאים להסתובב, אוטומטית ידו נשלחת ומחזיקה בידי ואני מרגישה את החיוך ממתפשט לי על הפרצוף, עד כה הכל מתנהל טוב מהצפוי, השתקתי את הפחדים, הצמר גפן השחור נשטף בכוס יין לבן והותיר אותי קלילה ופלרטטנית.
מגיעים לפינה מבודדת, רוח הים מעבירה בי צמרמורת קלילה וברגע מתאים אחד הוא מתקרב, שאיפת אוויר אחרונה והשפתיים שלנו יוצאות לדואט מחול, לא קלאסי, לא מודרני, מהיר, מתואם בקצב מושלם, הלשונות מתערבבות ואני כבר מרגישה את ידיו מצמידות אותי אליו. הוא שתלטן, לוקח את כל מה שיש ומכוון אותי לעוד, ראש לצד אחד ואז לצד השני, ידיים שמתערבבות לי בשיער מושכות אותי לאחור והנה הוא כבר על הצוואר.
"בואנה את מנשקת ממש טוב" ומגלגלת עיניים, כבר מכירה את כל הטריקים והמילים היפות שאומרים, כן אני יודעת שאני טובה, אני יודעת שאני ממש טובה ועוד לא ראית כלום אבל אל תזרוק את זה עוד לפני שלקחת אוויר, זה לא נשמע אמין.
נשיקות קטנות פה ושם ואנחנו מתחילים לחזור לכיוון שממנו באנו, עולה השאלה מה עכשיו? עוד מוקדם כדי ללכת ואני בטח לא רוצה, אבל גם לא רוצה יותר מזה, משקרת לעצמי שאני חייבת להישמר, רוצה להגן על עצמי מליפול על הלב, העוזרת באה רק עוד יומיים ולא בא לי להתפלש במצעים מלאים דם מעורבב בדמעות. בסוף מכוונת לקנות גומי, איכשהו זה מותח את הזמן בעוד כמה דקות יקרות.
הוא מציע שנלך לאוטו ואני מסרבת בתוקף כבר יודעת לאן זה יתדרדר, מובילה אותו לספסל ושם מתפתחת השיחה הרגילה, אני מנסה להצדיק את ההיתממות שלי ווהוא מנסה לשכנע, לקסיקון המילים היפות והמשכנעות, אם רק היו ממציאים ספר כזה.
לבסוף אחרי עוד סיגריה, נכנעת ומתקדמים לכיוון האוטו, מנסה להפסיק לחשוב כל הזמן, הפריק קונטרול שבי מתחילה לדפוק על הסירים והמחבתות במטבח שלה, כוסות עפות באוויר והיא צורחת לי באוזניים. מרגישה אותה מושכת לי בחולצה, במעיל, מנסה למשוך את השטיח מתחתיי לפני שיהיה מאוחר מדיי. אני מתעלמת. משלבת את ידי בידו וממשיכים ללכת.
המושב האחורי שלנו לא הכי נוח וכבר התחושה המיותרת מתחילה להתפשט בתוכי, הוא מנשק, מלטף הידיים מגיעות לכל מקום בגופי, ואני רוצה ולא רוצה, מתה להתפרק ולשחרר להינות בלי לחשוב פעמיים אבל חיכיתי כ"כ הרבה זמן, להרוס הכל בשביל חד פעמי באוטו?
הג'ינס נפתח, יורד, הידיים נשלחות אצבעות נדחפות לתוכי ואני אבודה. היצר משתלט לי על המוח וכמו בסדרות בטלוויזיה ישות אחרת משתלטת עליי, העיניים ממזריות, הנשימות קולניות, הפה מחפש לנשוך ללקק.
כאילו הוא מתואם עם גופי כבר שנים, מרים את החזיה מוצץ, נושך, מלקק ומטריף לי את השפיות. מנשק לאורך הבטן, העצמות ומגיע למטה, נשימה עמוקה ואני מתמלאת שיכר חם של עונג.
הראש נזרק לאחור ואני מתנשמת, מתנשפת ומייחלת לה שתבוא, הוא נעצר מושך אותי אליו, מצפה לתמורה, ואני יודעת שהגיע השעה שלי, צוללת עמוק, מכניסה אותו לפה, הלשון מסתחררת סביבו, עולה יורדת, מחזיקה בבסיסו בחוזקה והופכת אותו לארטיק הפרטי שלי. לא נדרשות יותר מכמה דק' והוא גומר, ג'נטלמן ומרים אותי לפני. בדחיפה קלה הוא משכיב אותי וחוזר להתעסק בי שם למטה, האצבעות נדחפות, יוצאות, נכנסות, מסתובבות והלשון מציתה בי ניצוצות קטנים של כמעט. ציפורניים אדומות ננעצות לו בשרירי הקיבורת, בוודאי ישאירו סימנים אדומים כמו הלק, הגב מתקמר, החזה מאיים להתפרץ מהחזייה והאש שבתוכי מתפוצצת וגועשת.
וכמו שהיצר השתלט ככה הוא בורח, בורח מלהתמודד עם התוצאות, התחושה המיותרת חוזרת ומזדחלת ואני כמו גבר, רק רוצה להסתובב לצד השני של המיטה ולישון, אבל אני באוטו, שלו, צריכה עוד לנסוע הביתה, ערימות של דקות לחשוב ולהתפלסף על מה שקרה, בדיוק מה שאני לא צריכה. והוא בשלו, מדבר איתי דיבורי חולין, מרעיף מחמאות וממהר לקבוע לסוף השבוע הבא, מהנהנת ורק אוספת את הג'ינס והחוטיני (מודה לאלוהי הלנז'ריי שאני מכורה לסטים ולבושה בסט תחרה שחור), מתלבשת בזריזות, עולה על המגדלים ובורחת לסיגריה שאחרי, הוא נעמד מולי, נצמד וחוסם לי את מרחב הנשימה מדביק נשיקות בין שאיפות הסיגריה.
נכנסים לאוטו, נכנס עד החניון ומוריד אותי ממש בדלת האוטו, מנשק בפעם האחרונה ומנסה להבטיח את הרושם האחרון שישאיר אותי שלו עד לפגישה הבאה ואני? אני כבר כבולה בחדר האדום של הכאב, כשהמודעות העצמית שלי מצליפה בי בשוט ושופטת אותי על איבוד השפיות.
מיס טי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
