אני לא מרגישה.

אני לא יכולה להרגיש.

לא כאב, לא שמחה, לא אושר ולא עצב.

אי אפשר לתאר את התחושה, זה פשוט שם, מתפשט לי בכל הגוף, מקהה את החושים, את קצות העצבים.

ואני לא חסרת תחושה, אני לא צפה על ענן, אני זרוקה על האדמה בפישוט איברים.

ואני לא מרגישה.

אני מנסה, באמת, בחיי שאני מנסה.

קראתי לבחור התורן, השתעשעתי קצת במחשבה, שיקרתי לעצמי כשחשבתי שזה יכול להיות אמיתי.

והסתכלתי לאקס בפרופיל, מנסה שיזוז לי שם משהו, שיצבוט לי בלב לראות את זו שבמקומי.

ופתחתי את רשימת אנשי הקשר ורציתי למחוק את כולם, את כל אלה שנעלמו, את כל אלה שברחו, את כל אלה שפגעו אבל אפילו לעבוד על עצמי לא הצלחתי.. אני הרי מלכתחילה לא שומרת את המספר, מוחקת את השיחה וכל זכר ברגע שזה נגמר.

ואפילו לבכות אני מנסה, אבל כל מה שיוצא זה פרץ דמעות קטנטן שמבייש את הדרמה קווין שנהגתי להיות.

הדמעות דוקרות לי בעיניים ומנסות להכאיב לי אבל אפילו את זה אני לא מרגישה.

וכבר חשבתי על הכל, לשחק מתנצלת בפני התורן מלמעלה על הבריחה שלי, לנצל אותו בשביל מה שמלכתחילה ניסיתי להימנע וללכת, הכל כדי להרגיש.

גם את ההתרגשות והאדרנלין שבלהיות ביצ'ית לא הרגשתי רק זכרון עמום של כמה אהבתי לראות אותם נופלים כל פעם מחדש.

אני עייפה. אני כל כך עייפה.

אני רוצה לישון ולא מצליחה, מנסה לעצום עיניים והמחשבות מתעוררות לתחייה. 

תוקפות ללא רחמים, יוצרות לי גוש בגרון שלא נבלע, מכאיבות לי בראש ומתישות לי את הנשמה.

ויש פעמים, שלמרות שאני לא מאמינה באלוהים, אני שואלת מישהו שם למעלה בתקווה לקבל תשובה- למה?

למה אני לא מקבלת את הדבר היחיד שאני רוצה? 

במשך שנה שלמה עבדתי על עצמי, פיזית ומנטלית, שיניתי 180 מעלות את הגוף, את הראש, את הנשמה.

קרעתי לגזרים את הרע והעצמתי את הטוב. 

השקעתי בעצמי. פיצצתי בטון של אופטימיות ושמחה וזה עדיין לא בא.

כל קלישאה אפשרית נאמרה, כל קלישאה אפשרית התקיימה וזה לא בא.

אני רוצה להפגע, אני רוצה להישרף חיה.

אני רוצה לחייך עד שכואבות לי הלחיים ולחייך בגלל זה גם למחרת.

אני רוצה שלא אצליח לנשום כי הצחוק לא פוסק.

אני רוצה לאהוב גם אם זה אומר לחוות שוב נפילה.

אני רוצה להרגיש חיה, אני רוצה להיות אמיתית ולא רק צל עם מסיכה.

אני רוצה רק להרגיש.