בוקר.

רכבת מוקדמת.

סיה צורחת לי באוזן " I`m aliveee" ואני מגחכת לעצמי בחצי צחוק, הו מותק את לא יודעת מה זה חיה.

שעות שינה שמספיקות לשנת צהריים ולא לשנת לילה.

עיניים שמוסתרות מאחור משקפי שמש ענקיות.

כתפיים מכווצות, ירכיים נמתחות בקושי ונקודה אחת שכואבת את הכאב הכי מתוק בעולם.

מכורה להרגשה הזו, כשכואב ואי אפשר יותר ואז הזיכרון מהלילה מותח את הגוף והנפש עד קצה היכולת.

השיר מתחלף ואד שירן שר לי ומלטף

"Give a little time to me,

Burn this out,

We`ll play hide and seek, to turn this around,

All I want is the taste that your lips allow,

My my my, oh give me love..."

ובאמת לא הייתי זקוקה ליותר, 

הפה שלו, הידיים שלו העיניים שלו צרבו כל חלק בי.

העקיצה המתוקה כשהוא נכנס, כמו מפחד לפגוע בי ואני נאנחת בהקלה, זהו מפה אין דרך חזרה.

כל הערב הייתי על קוצים, בשמלת פסים ובלי תחתונים.

משתגעת מהציפייה עד שהשפתיים שלו פגשו בשלי. 

כל המתח התפוגג, נעלם,

במקומו התפשטה תחושה מעוררת, מרגיעה, עקצוצים קטנים שמרמזים על הדבר הבא.

זה היה יותר, כל כך הרבה יותר.

אחרי כמעט חצי שנה של ציפייה מאז שהכריח אותי להבחין בו.

אחרי שבוע של תמונות ושיחות שבקלות יכלו להפוך לסרט פורנו רך,

אחרי שכבר הפכתי פקעת עצבים מהזדקקות אליו.

אחרי כל זה הוא בא ועם כל דחיפה, עם כל מבט, עם כל שריטה שהשארתי עליו,

הוא הפך אותי לשלמה, שבעה, מסופקת ורגועה.

השקט שאחרי הסערה, 

הראש שלי כמו ענן לבן שצף לו בשמיים.

אני רגועה, אני שקטה,

אני רוצה עוד.