הפעם הפוסט שלי יהיה קצת שונה, במקום העובדות המשונות שלי החלטתי לשתף אתכם במשהו קצת אישי.

ב18.10 אני מתחילה ללמוד בטכניון במסלול העתודה, וזה הישג אדיר מבחינתי.

עכשיו כשהשגתי את זה אני מסתכלת אחורה על הדרך הארוכה שעשיתי וזאת אותה ההרגשה שיש כשמסתכלים על הנוף מההר הגבוה שעלית עליו.

הכל התחיל באמצע כיתה יא' בתחילת 2014, החלטתי שאני רוצה ללכת ללמוד בטכניון במסלול העתודה. 

אז זה היה רק בגדר חלום או רצון אבל לאט לאט זה הפך למציאות.

בקיץ עשיתי קורס וניגשתי למבחן הפסיכומטרי, השקעתי שעות בלימודים אבל  הציון שקיבלתי לא היה מספיק ונאלצתי לגשת שוב למועד פברואר 2015, הפעם למדתי לבד וזה לא היה קל ביחד עם כל הבגרויות אבל הצלחתי.

לקראת תקופת הבגרויות ב-יב' הבנתי שהציונים שלי עד עכשיו לא מספיקים כדי להתקבל, והם ממש רחוקים מציון הסכם שאני צריכה.

אז התחלתי להשקיע יותר, להציב בפני את המטרות שלי כאילו הן כבר התגשמו, הכנתי לעצמי גיליון ציוני בגרויות ששאפתי להגיע אליהם ותליתי אותו על הקיר מעל השולחן שאני לומדת בו בבית ככה שהייתי מביטה בו כל פעם שהייתי לומדת או סתם במחשב.

ככה כל יום התסכלתי על הציונים וכמה פעמים שיניתי את המספרים והעלתי אותם בכמה נקודות.

אחד האתגרים הכי גדולים שלי היה הבגרות במתמטיקה, ניגשתי לשאלון 806 4 פעמים, ב-3 פעמים הראשונות קיבלתי את אותו הציון הנמוך כל פעם מחדש לא משנה כמה השקעתי, בפעם הרביעית רק קיבלתי את הציון שרציתי ואפילו גבוה יותר ממה שתכננתי. 

לא קיבלתי את כל הידע שהייתי צריכה בבית הספר והזמן שלי שם הרגיש לי קצת מבוזבז, חוץ מהבילוי עם החברים לא עשיתי יותר מידי.

רוב המידע שהייתי צריכה לא קיבלתי בבית הספר כי המורות היו עסוקות בשכנועים שלהן להעיר את כל התלמידים שישנו בשיעורים. לא סתם אני אומרת שגוגל הוא חברי הטוב, אפשר למצוא הכל באינטרנט אם מחפשים מספיק זמן.

אחרי הבגרות האחרונה בסוף יוני הכל נגמר, עשיתי כל מה שיכולתי והרגשתי שלמה עם זה, כי ידעתי שנתתי 100% מעצמי וזה בהחלט מספיק לא משנה מה התוצאה לאחר מכן כי גם ככה אי אפשר יותר לשנות כלום.

מה שנשאר הוא לחכות 3 חודשים.

מצאתי אתגר חדש, אני לא סבלנית, מאוד לא סבלנית....

ועכשיו אחרי השנה וחצי של הדרך הארוכה הזאת, הצלחתי.

זה סיפור ההצלחה שלי בינתיים, אולי זה לא נשמע כמו הרבה אבל בשבילי זה הישג גדול.

אני לא מרגישה שהעיקר בהצלחה הוא העובדה שהתקבלתי, כן זאת הייתה כמובן המטרה מההתחלה אבל כשאמרו לי " כן התקבלת ",  נזכרתי בכל ההצלחות הקטנות בדרך, כל העליות אחרי הנפילות. המוטיבציה הענקית שלי והשעות בהן דמיינתי שכבר התקבלתי, גרמתי לעצמי להאמין שאין אפשרות אחרת והנה, כנראה שזה היה נכון.

רציתי לשתף אתכם בקצרה בסיפור שלי כי יכול להיות שמישהו מכם נמצא עכשיו בתחילת הדרך לחלום שלו, או באמצע הדרך ותקוע במכשולים ואני מקווה שזה יתן לכם מוטיבציה להמשיך, לא לאבד כיוון ולקום אחרי כל נפילה ולזכור שיש יותר מדרך אחת להשיג את המטרה.

בהצלחה ;)