אני רוצה לשקם את השגרה שלי, אל תוך העולם שהיה שלי ויכול להיות שוב, אבל הימים בעבודה מתארכים, ואחרי מעל לחצי מהיום השלם, שאני שם בנקודת ההתחלה שלי, שהיא האמצע של אחרים, אני מגיעה לדירה שמריחה מהוויד של השותף, או הבושם המוגזם, שהייתי מחליפה בריח של דשא קצור או שדות חרושים או שלג טרי ויבש, שנראה כאילו הרחתי בחיים אחרים.
הוא חשב שכעסתי עליו, כי לא היה לי כוח לדבר או לעמוד אפילו לרגע, אבל הוא לא הבין שכל התקשורת שלי הפכה להיות קורקטית כמעט לחלוטין, כי למרות שדברים נגמרו, אחרים המשיכו מהנקודה שבה נעצרו והם שוטפים אותי בגאות שהיא החיים. גם המילים נהיו לי זרות, כאילו מעולם לא נהגו על ידי, או נדדו מהמחשבה אל העולם.
אני רוצה לשנות דברים ולצאת מהמערבולת הזו, אבל באותה המידה, שלושה שבועות יכולים להפוך לשלושים אלף ימים, שיסתכמו לידי רצף סתמי. אני מנסה להפוך את הקערה הזו על פיה, אחלו לי הצלחה.