הרגעים שהיו ונעלמו להם עם הזמןהרגשות הטובות את הנפש הם עוזבות
והרצון והחשק נמחקו להם מן הקשת הצבעונית
בכל הצבעים ולה היו כל מיני צלילים
הצבעים הקרים במצבי הרוח הקשים מתנגנים להם במנגינה שקטה
שהיא בקושי נשמעה
הצבעים החמים עלי היו הכי אהובים של צבעים חזקים וחמים
כמו האש הם היו פועלים
עם החיוכים והצחוק שנשמע כמנגינה אבודה שכרגע יצאה ממנה רק שתיקה
החום שבלב לאט לאט נעלם עד שהוא כמעט הושלם
ועכשיו זה אבוד לתמיד, הקשת נעלמה לה לעיד
הצבעים לאט לאט נעלמים והולכים להם למרחקים עצומים ממני הם מאוד רחוקים
קודם הרגשות והצבעים החמים נעלמים עלי הם היו האהובים
מנסה להעלות חיוך על פני אבל זה כבר לא עובד עלי
חיוך שקרני זה מה שנשאר והוא כל מה שנותר
אך הוא לא מראה את מה שאני מרגישה
ואפילו לא ממחיש את התחושה
אפילו הצבעים הקרים נעלמים להם
למרחקים לשם הם מיד נשפכים
הקשת שהייתה אצלי כל כך הרבה שנים ושרדה כל כך הרבה ימים
עומדת לגמרי להמחק והנה הפחד הולך וגובר
בילדות הקשת זרחה לה בצבעים עשירים וזוהרים
לאט לאט הזוהר דעך עם השנים הוא כמעט הלך
אך החזקתי הרבה מאוד זמן מעמד כי אני מאוד חזקה
ולזה יש סיבה התקווה שהייתה שרויה עמוק בתוכי ולא המעטתי בה מערכי
אזלה לה עם השנים
הקשת נחמקה לה לתמיד ולא נותר בה שום צבע לא קר ולא חם
ולא שחור ולא לבן
וכרגע הפצע פתוח כבר איננו עוד מלוח כי הוא נפתח לחור שבולע פה את הכל
את כל הרגשות והשלל של התחושות ואין לי בכלל תחושות
ושום צבע כבר לא נראה באופק וזה לא נותן שום חוזק
התקווה נעמלה יחד עם הקשת שהייתה
כמה כבר אפשר להלחם ולסבול אי אפשר יותר
החזקתי מעמד זמן רב אולי זה הזמן לוותר על הקרב
הגעגועים כלפי העבר כבר לא יחזרו והם לא יעזרו
כרגע אני לא צבע ולא רגש ולא צורה
ולא ישות אני מרגישה כמו אוויר פשוט
רואה ואינה נראית
דרכי עוברים ועלי בכלל לא מסתכלים ובכלל לא מתייחסים
כי אי אפשר לראות אותי אני שקופה וככה אני מרגישה
מרגישה הכי לבד בעולם וזה כבר מאוד מאוחר
עדיין מחפשת את הישות שאותי תוכל לראות בשלמות
להעלם ולהמחק מזכרון העולם זה סיוטי שהתגשם לו מכבר
אבל אולי יגיע יום ויתגשם לי החלום
שיום אחד אמצע מישהו שיוכל לראות את האני האמיתי של עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
