מציאות שורפת

אז קראתי לכולם לסלון ואמרתי להם. 

אני לא רוצה להיות אבא יותר. 

זהו נמאס לי. 

אני כל היום רק מבשל ומנקה ומסיע. 

פשוט נשבר לי. 

אין לי זמן לנשום. 

אין לי זמן לעצמי. 

אין לי כבר זמן לכלום. 

נגמר לי האוויר. 

נחנקתי. 

נותרתי מרוט.  

שחוט. 

גמור. 

זהו. 

אני פורש. 

הילדים מיד התחילו לבכות אבל אמרתי להם. 

אני אוהב אתכם. 

מאוד. 

אבל זה גדול עלי קשה לי מאוד. 

לא יודע איך התגלגלתי בכלל לתפקיד הזה. 

הכל קרה בטעות, במקרה, אני מצטער. 

סליחה שאני פוגע בכם ככה. 

לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה. 

אף אחד לא סיפר לי שזה כל כך מורכב. 

בחיי שאני מרגיש מרומה. 

כבר ממש איבדתי את עצמי. 

איפה החיים שלי בכלל?

כל היום רק אבא ואבא ואבא,

אני כבר לא יכול לשמוע אתכם משתמשים במילה הזו יותר. 

רק שומע אותה ועולה בי בחילה. 

דייייי תפסיקו לקרוא לי כבר ככה. 

אני לא אבא אני בן אדם!

עם שם. 

עם צרכים. 

איזה עצבים פאק. 

אי אפשר שכל היום אני אהיה רק מסביבכם.  

יש לי גם חיים. 

אז זהו. 

פה זה נגמר. 

התפטרתי מהתפקיד הנוראי הזה סוף סוף. 

זה פשוט יותר מידי תובעני. 

ו…ואוו תשמעו איזו הקלה!

אני פתאום לא מוגבל בכלל. 

יכול לעשות כל מה שבא לי. 

חופשי כציפור. 

כמו שהייתי צעיר. 

זה כל כך כיף. 

אוכל להישאר ער עד השעות הקטנות של הבוקר כמו שאני אוהב 

ולצאת למסיבות בדסמ עד הבוקר 

ולהתעורר מאוחר ולהיפגש מתי שבא לי עם איזו בחורה שבא לי ולהקליט את האלבום השני שלי כמובן סוף סוף. 

לא יאומן איזו משקולת עצומת מימדים ירדה לי מהגב. 

כבדה מנשוא. 

עצם בגרון ממש. 

בא לי לירות זיקוקי דינור לשמיים מרוב שמחה ואושר בצרחות וווואייייי וווואיייי ולקפוץ באוויר. 

הכל הפך להיות כה פשוט. 

קליל. 

החיים האלו כל כך יפים שזה מדהים. 

הכל מונח מולנו רק לקטוף ולקטוף. 

לקחת ולקחת ולקחת. 

להתענג ולחיות ולחוות ולטרוף את החיים האלו. 

אני הרי כזה הדוניסט. 

שיכור מתענוגות. 

ומה עם נתינה אתם שואלים?

כמו שקראנו את העץ הנדיב וירדו לנו דמעות?

מה עם להעניק ולאהוב ללא תנאים את הגורים שלנו?

לתת להם הכל בלי לשאול כלום, נכון?

אז זהו, 

זה באמת נכון. 

כך שלמחרת הזמנתי שוב את כולם לסלון.  

והודעתי להם חגיגית ובהתרגשות 

שאחרי שחשבתי הרבה על הנושא, התחרטתי!

החלטתי לחזור לתפקיד. 

מטורף איך תוך שניה התחילו לרדת להם דמעות שמחה 

והם קפצו עלי בהתרגשות עצומה שמילאה אותי גם בדמעות

ואז התחבקנו כולם כמו דביבונים. 

אני מודה.  

זה היה משגע. 

אז אחרי שכולנו בכינו מלא. 

הגורה הקטנה שלי שהיא כבר לביאה בהתהוות בעצמה באה אלי ואמרה לי,

אבא. 

פתאום המילה הזו לא הרגיזה אותי ורק חייכתי. 

חיכיתי שהיא תאמר אותה. 

אבא אני אוהבת אותך. 

מותר לך להיות מתוסכל. 

והגור הקטנטני שלי שהוא בעצם כבר בגודל של אריה בוגר והרבה יותר גדול ממני 

ניגש אלי ואמר לי. 

אבא. 

פתאום לא הייתה צמרמורת רעה אלא כמיהה למילה הזו. 

אבא אני אוהב אותך. 

מותר לך להיות עצוב. 

ופתאום הבנתי. 

אני לא צריך ולא רוצה להיות חופשי כמו ציפור. 

אני כבר חופשי.  

אני גם מאושר. 

באמת. 

אני רק צריך שיראו אותי.  

שיכילו גם אותי. 

את האבא שלהם שעושה כמיטב יכולתו בשביל שיהיה להם טוב. 

שנלחם ומתאמץ כל כך עבורם אפילו שהוא דפוק בראש ושונה מכל מי שהוא מכיר. 

אבל מה עם הגזע שנותר כרות מהעץ הנדיב אתם שואלים?

אז אני לא מוותר על עצמי. 

יש לי ענפים ירוקים ויפים וזקופים עם תפוחים סופר מתוקים. 

והגזע שלי עדיין גדול ועומד ממש יפה ואני אפילו משתמש בו מלא. 

ואתם יודעים מה? אני הולך להישאר ככה לעוד מלא שנים. 

רק כדי שאוכל להמשיך ולתת להם מעצמי. 

רק כך אשאר בחיים. 

זה רק עול החיים. 

ואת עול החיים יש לדעת לשאת. 

אפילו שלפעמים כואב בגב. 

כשאני נותן אני מקבל. 

ואני אתן להם דוגמה אישית איך להצליח לקום גם כשמתרסקים וכואבים כי אני אוהב ללמד ולחנך. 

כי אני אוהב אתכם גורים מהממים שלי. 

כי אני אוהב להעניק לכם. 

כי אני אוהב להיות. 

אבא. 

אהה וגם לא זיינתי כוס רטוב ורך כבר שבוע וחצי אז זה בטח גם קשור. 

ואם היית רק לרגע אחד. 

גסת רוח ופרועה לחלוטין. 

לרגע אחד. 

משוחררת בלי מעצורים. 

אם לא היה פחד חשש או מניעה. 

אם במקום סיכון הייתה לה רק שלווה. 

כיצד היית אז מגיבה. 

אם למחילה הזו היו. 

דפנות פלדה רכות כזנב המניפה. 

איך היית אז מרגישה. 

אם לא היה מה להפסיד רק להרוויח. 

איך היה זה אותי מקשיח. 

ואותך טסה למרום. 

בצילצולי פעמונים של כנסיית השלום. 

ואם רק לרגע אחד היינו מהדהדים. 

מה היינו אז רואים. 

כשהעיניים מצטלבות ובאמת מביטים. 

בעולם אנושי זה לעולם לא יקרה. 

אבל בעולם דמיוני זה. 

הווה.