פרק רביעי: ורעדה האדמה

תמר שלחה מן נאום תודה כזה למייקי על הזמן שהוא העביר לה, לכמה שעות טובות היא שכחה מכל הבוץ שהרגישה שטבעה בו.

היא תחבה את הפלאפון שלה לתוך התיק, ולאחר מכן היא נכנסה לקונדיטוריה שבה היא עובדת מדי פעם, משאירה מאחוריה את השמיים שהחלו להצבע בצבעי שקיעה, שמישהו אחר יצפה ויהנה מהם חשבה לעצמה.

"היי" זרקה בשמחה מזוייפת לאחראית משמרת שלה בעודה מניחה על צווארה את הסינר ולאחר מכן קושרת אותו מסביב למותניה

"תמר רק שתדעי שעוד שעה יבוא איזה בחור להתלמדות.. הוא יתחיל כאן עבודה מועדפת אוקיי?" אספה את חפציה עליזה האחראית עליה ותמר משכה בכתפיה כאישור לדבריה, עליזה תמיד ממהרת בימים האלו מחוסר רצון להתקע בפקקים בדרך לשיעור הזומבה.

בחוסר כוח תמר נגשה לזוג מבוגרים שישב באחת השולחנות הבודדים שהוצבו בקונדיטוריה, "הכל בסדר? תרצו אולי משהו נוסף?" שאלה בעליצות שקופה כשהאיש המבוגר מנופף בידיו לשלילה.

אורות הלד שהונחו בקפידה על מנת להאיר את כל העוגות שנפרסו ברחבי הקונדיטריה כמעט השכיחו את העובדה שהלילה עושה את דרכו במהירות שיא אל רחובות העיר כשהשעון הראה על שמונה בערב, ותמר עמדה מאחורי הדלפק מנקה שאריות של אבקת סוכר מעל צלחות שרוקנו מעוגות ותכף יכנסו אל המדיח.

"אהלן." נשמע לפתע קול של גבר שנכנס באיטיות אל המקום כשידו מנשקת את המזוזה "פה זה הקונדיטוריה של אליס? אני דיברתי עם עליזה בפלאפון והיא אמרה לי להגיע" הגיע עד הדלפק.

"הו היי!" אמרה במהירות לקח לה איזה חצי שניה להזכר במה שעליזה אמרה לפני שברחה מהמקום

"אגב? איך זה שלאחראית קוראים עליזה ולא אליס?" שאל בגיחוך, תמר קיפלה מגבת קטנה למקום ויצאה אל קדמת הקונדיטוריה 
"אליס זו אמא שלה, היא נפטרה והמקום קרוי על שמה." הציבה עובדה למתלמד החדש, כששמע את תשובתה הוא מיהר לגרד בפניו ולהודות כי טאקט זה לא הצד החזק שלו.

"טוב בוא נתחיל, באת כשהמקום כבר התרוקן מלקוחות אז זה זמן מצוין להתרכז בכל מה שקשור לתחזוק של המקום" החלה לזרוק ערימות של מילים לאויר "אז הדבר הראשון כשאתה מגיע-"

"איך אמרת שקוראים לך?" קטע אותה בחיוך "נראה לי ששכחתי".

תמר הרימה מעט את ראש כלפי מעלה בחוסר סבלנות "לא אמרתי" ואחרי זה הוסיפה "תמר."

אותו גבר עם עיניים חומות די קלאסיות ושיער מתולתל שופע "נעים מאוד תמר" שילב את ידיו "אני אמיר אם תהית לעצמך כזה.." חייך.

-

"אני רוצה אותך" לחש שון באוזנה של שחר כששכבו מכורבלים בחדרו של שון

שחר הסתובבה לעברו "אבל קיבלת אותי" צחקקה בחוסר הבנה למה התכוון 

"קיבלתי חצי ממך" התחיל להסביר "אני לא רוצה שזה יהיה ככה, סוד, אני רוצה שזה יהיה אפשרי ללכת איתך ברחוב כשאנחנו מחזיקים ידיים, או שאני אהיה מסוגל לנשק אותך באמצע הרחוב אם באלי, אני רוצה שמייקי ידע ואם צריך אז גם כל העולם."

שחר שמעה את דבריו והתיישבה צמוד על ראש המיטה, "אתה יודע שזה לא אפשרי אף אחד בחיים לא יקבל אותנו, וגם מה מפריע לך המצב הנוכחי?"

היא שילבה את רגליה ושיחקה עם אצבעותיה "למה אתה לא יכול להסתפק במה שיש עכשיו? טוב לנו אחד עם השניה אנחנו נהנים." הסבירה את עצמה יותר לעומק.

"למה להסתפק במצב הנוכחי?" שאל בחזרה 

"למה לא? בגלל שלא יודעים עלינו אף אחד לא שופט אותנו או מונע מאיתנו להפגש, אנחנו צוחקים ביחד אנחנו שוכבים וטוב לנו! אם מייקי יגלה זה ישבור אותו!" החלה להגביר את קולה

"אבל יש לנו על מה להלחם!" ניסה שון להסביר את הצד שלו כשהוא קם מהמיטה משלב זריקת ידיים לצדדים

שחר הביטה בו בעצב כשללא מילה נוספת מיותרת היא קמה ממיטתו, "למה דחוף לך להרוס את זה? אתה הרי יודע שזה יהרס!" שאלה

"למה את בטוחה בזה כל כך? ניסית שאת מדברת?" שאל בחזרה

שחר העבירה את ידיה על פניה לא מבינה מאיפה הויכוח הזה נפל עליה, "טוב שון אין לי עצבים לדבר, אני צריכה ללכת" אמרה בפסיעה אל הדלת

"חכי" חסם את דלת הכניסה בזריזות "אל תלכי, בואי נדבר על זה" ביקש

"תן לי ללכת" ביקשה בחדות אך שון לא זז,

שחר היישרה את מבטה עמוק אל תוך עיניו ולאחר כמה רגעים הוא נכנע, בהבנה שהיא זקוקה למעט שקט, ואם הוא רק ימשיך להתעקש המצב היה מוסיף להיות יותר גרוע.

-

"טוב נראה לי שאני מתחיל לקלוט את העניינים פה לא?" שאל אמיר כשניגב את השולחנות

"נראה לך." השיבה בקרירות

אמיר גיחך בינו לבין עצמו זורק על כתפו את המגבת, "מישהי קמה הפוכה היום." ציין עובדה

תמר ספרה את הכסף בקופה, "מה? הפוכה?" 

אמיר התקדם לעברה "כן.. הפוכה, זאת אומרת עצבנית, כועסת.. מה מחזור?" 

כששמעה אותו היא גלגלה עיניים שואלת את עצמה בפנים כמה יציאות מטומטמות יש לבן אדם בשרוול.

שניהם סיימו פינישים אחרונים במקום, מכבים את האורות ונועלים את הדלתות, "לגבי המשך העבודה שלך פשוט דבר על זה עם עליזה טוב?" ניסתה לברוח ממנו כמה שיותר מהר, "היא תעדכן אותך במה שצריך כבר." הוסיפה כדאי להמנע ממצב שבו יש לו שאלות.
"שאלה." הכריז, בדיוק שהסתובבה אל דרכה "אני יודע שאת חושבת שאני מפגר.. די רואים את זה עלייך, אבל אני ממש מצטער על היציאות הדפוקות שלי היום, אני גרוע בלתקשר עם אנשים" היא התסובבה חזרה אליו, לא משהו שהיא ציפתה לשמוע

"שירתתי בחיל היום, היה לי צוות קבוע שהם היו המשפחה שלי ובגלל כל האירועים שהיו לאחרונה יצא מצב שהם הפנים היחידים כמעט שהייתי רואה. תסלחי לי?" שאל לבסוף 

תמר חייכה חצי חיוך בהבנה מלאה, "ברור, אני גם לא הייתי קלה היום.. הימים האחרונים היו ממש מזעזים בשבילי.." התנצלה בצורה לא רשמית

התקבצות של כמה אנשים בפיצוצייה ליד קטעה את מעגל הסליחות והוידויים ביניהם, כשקולות ההמון הגיעו עד אליהם, הם הלכו בזריזות נדחפים בין האנשים.

"ערב טוב, אנו נאלצים לקטוע את המשך התוכנית לאחר שהגיעו אלינו דיווחים מכמה גיאולוגים הטוענים בכל תוקף כי משהו גדול עומד לקרות." השדרנית דיווחה ואפילו על פניה היה ניתן לראות שמשהו לא קשורה.

תמר הוציאה את הפלאפון וישר התקשרה להוריה, לוודא שהכל בסדר, ולאחר שוודאה ששניהם במקום שהוגדר כמוגן היא מיהרה להתחיל ללכת מותירה מאחוריה את אמיר, "תמר רגע!" צעק והחל לרוץ אחריה "זה לא יעזור אם תיכנסי ללחץ עכשיו!"

תמר נכנסה לאמוק של ריצה אבל אמיר היה אצן בתיכון מה שעזר לו להתגבר על צעדיה ואף לעצור אותה, "תסתכלי עליי!" הכריח אותה "צאי מההלם!"

"הלם?!" צעקה "לצאת מההלם אתה אומר לי? יש מצב שכולנו הולכים למות! תסתכל מסביבך אנשים בורחים הם איבדו את זה! כולם מפחדים! אני מפחדת!"

"אני פה, אני אשמור עלייך!" צעק בחזרה "יש לנו כמה דקות למצוא מקום מוגן כמו שהנחו אותנו שמה אז קדימה!" הוביל.

שניהם התקדמו, סורקים את השטח ומחפשים אחר מקום שיתאים להנחיות אך לפני שהספיקו לעשות זאת, הדבר הגדול הגיע, ורעדה האדמה.

-

טוב אז אני יודעת שנעלמתי לכל כך הרבה זמן! אבל זה ממש לא מכוונה רעה אלא מהסיבה הפשוטה ששכחתי את השם משתמש וסיסמא והכל הסתבך ולא הצלחתי לשחזר! 

תסכלה אותי העובדה שהברירה היחידה שנשארה זה פשוט לפתוח מחדש את הבלוג וממש ממש לא רציתי!

אז סלחו לי? ♥♥♥

מקווה שאתם עוד כאן, אוהבת מלא ♥