Purgatory: Pyxis Prima

אני חושב על היותי גוף יצרי מלא בזעם ושנאה וצורך לשלוט ולכבוש טריטוריות כמו חיה קדומה שמשתינה על אזורים נרחבים כדי להציף בעצמה ובמהות שלה, ששומר לעצמו נתחים אנושיים ואוצרות רגשיים וחוויות וזכרונות רק בשביל שהם והן יהיו שלו, ולהרגיש אותן בו, במגע אצבעותיי בעור חם ולהרגיש שייכות רק בכך שהפכתי את עצמי לחלק ממשהו, גם אם זמני, שהוא שלי. שהיא שלי. שהן שלי. משהו מפרק והרסני וחסר גבולות וגם חסר עקרונות מלבד שימור עצמי והישרדות בהמתית. ובו-זמנית, 

אני גם כה חושב ומנתח ומפרק לגורמים רעיונות וקונספטים אינטלקטואליים ותיאוריות פנימיות ובין-מימדיות, ורוצה להגיע לאיזה מצב צבירה של תיעול מטא וליצור מימד משל עצמי שבו אני מחזיק מעמד בלא לפגוע באיש ורק להעשיר את הקיום ואת היצורים החיים סביבי בדברים שלמדתי ובהגשמה שלהם מבלי לערער אותם ואת עצמי. ואני חושב שהסתירה הפנימית הבלתי מתגבשת הזו, הדיסוננס הקוגנטיבי, הרגשי, הנפשי, הסיזיפי הזה הופך אותי ליצור שמתקשה להתקיים ולקיים את עצמי בסביבה נעה ונושמת ולהכיל את המיתות שבי בחיים.

אני נכשל בלהבין את הוראות ותנאי השימוש. הנוירוטרנסמיטורים שרכשתי נשברו בגופי וניצלתי את כל נקודות הזכות שחשבתי שהיו לי בין תקופת קרח אחת לאחרת. אני מהלך כצל כוזב על אדמה פצועה, אוזניי מאבדות את קשבן, כפות רגליי שרופות למחצה ואצבעותיי שבורות ומפורקות כליל. 

 אני מרכין את ראשי ומחכה בכל פעם למהלומת הגרזן אך דבר לא נוחת בכדי להתיז את ראשי ולגלגל אותי הרחק מתבוסתי הפיזית. אני נקבר תחת צלקות חרושות, כלא הכפור של עצמי, בו אני מנסה להצית את האש, חסר אמצעים ויכולות ריקות, ומונה את הרגעים עד שהקיפאון ייקח ממני הכל.

 Art by Euan Macleod