Purgatory: Pyxis Prima

לא יכולתי להרים את הצל שלי מערפל החלימה.

אני חושב על היותי גוף יצרי מלא בזעם ושנאה וצורך לשלוט ולכבוש טריטוריות כמו חיה קדומה שמשתינה על אזורים נרחבים כדי להציף בעצמה ובמהות שלה, ששומר לעצמו נתחים אנושיים ואוצרות רגשיים וחוויות וזכרונות רק בשביל שהם והן יהיו שלו, ולהרגיש אותן בו, במגע אצבעותיי בעור חם ולהרגיש שייכות רק בכך שהפכתי את עצמי לחלק ממשהו, גם אם זמני, שהוא שלי. שהיא שלי. שהן שלי. משהו מפרק והרסני וחסר גבולות וגם חסר עקרונות מלבד שימור עצמי והישרדות בהמתית. ובו-זמנית, 

אני גם כה חושב ומנתח ומפרק לגורמים רעיונות וקונספטים אינטלקטואליים ותיאוריות פנימיות ובין-מימדיות, ורוצה להגיע לאיזה מצב צבירה של תיעול מטא וליצור מימד משל עצמי שבו אני מחזיק מעמד בלא לפגוע באיש ורק להעשיר את הקיום ואת היצורים החיים סביבי בדברים שלמדתי ובהגשמה שלהם מבלי לערער אותם ואת עצמי. ואני חושב שהסתירה הפנימית הבלתי מתגבשת הזו, הדיסוננס הקוגנטיבי, הרגשי, הנפשי, הסיזיפי הזה הופך אותי ליצור שמתקשה להתקיים ולקיים את עצמי בסביבה נעה ונושמת ולהכיל את המיתות שבי בחיים.