|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מיניות, מהי?
האם זו האינטימיות המגושמת, שהכנסתי אל מיטתי, ואל קרביי, ואל ליבי ואל מוחי, ואל חלומותיי ואל סיוטיי,
ונתתי לה לעשות בי כשלה ואיפשרתי לה לתת לי לעשות בה כשלי?
האם אלו המבטים השותקים בגופה העירום, באצבעותיי המלחששות על קימוריה בצינת הלילה, בתאורה טבעית של צלליות אופל, תחושה שתהיה אסתטית וסוערת יותר מכל מיקצה אמנותי בז'ארגון הפילומגרפי המלהטט בספריות תודעתי?
האם זו הטינופת הדביקה שנתיז זה בזו וזו בזה, היריקות, הדם הניקז מציפורננו, הלהט השורף בתשוקה ובחום וזיעה ניגרת על בשרנו, תאוות בשרים, מעדן מלכים ומלכות, ארוחתנו הערומה?
איפה היא, המיניות שהייתה שלי... שחוזרת לפרקים נשכחים, שמותירה אותי מהתל בזיכרונות רפאים, בעצב,
בכמיהה אל דברים נשגבים שהרחקתי כדי לשכוח במהרה מהדברים שתמיד יהיו זמניים מדיי, נוזלים מאצבעותיי כחול נטול זמן.
| |
כשל בין-אישי.
"על מה אתה חושב?" היא שאלה, מתעניינת בי כמו הייתי הדבר הכי חשוב לה ביקום בארבע וחצי לפנות בבוקר.
"החלומות," השבתי. "מה אם הם אמיתיים יותר מהעולם הזה בו אנו בוחרים לחיות?". "אתה מנסה לברוח ממני שוב?" היא אמרה, מצחה מצטופף אל עבר גבותיה הדקיקות. "להתפלש בעולם הפנימי שלך? לצלול לתוך הראש שלך לעוד תקופה בלתי נתפסת?".
אוחז בכלי הפריצה בידיי המדממות, התקדמתי אל עבר ההרים הקארפאתיים ספוגי הערפל בפלאזמתיות חצופה. רסיסי הקריסטל התפזרו לכדי אבק מטאפורי בפאתי הארס-פואטיקה של המוות. חורבן היקום התרחש במלוא העוצמה כאשר היא הטיחה את אגרופיה בקירות התוכחה. "השפה הינה וירוס המתעתד לשצוף את עיניי העיוורים", לחשה בקול סנטימנטאלי. לא עבר זמן רב עד אשר כילינו את המיטה באיגפופים ספאזמתיים.
כמובן – זכרתי היטב מה קרה בפעם הקודמת בה ביטאתי את משאלות ליבי הפנימיות. את הצורך שלי להחניק את תודעתי בקומתוזה ניהיליסטית.
"מה מהות הזיכרונות שלנו?" שאלתי אותה לפתע. "איך אנחנו יודעים שהם אמיתיים?".
"תמיד אתה יודע מה לשאול כדי להשאיר אותי ערה יחד איתך, כדי שנסבול ביחד," היא חייכה, ואז מירקה בהבעתה ארשת של ערנות חדשה. "אנחנו לא יוצרים ומשנים את הזיכרונות שלנו עם חוויות חדשות? מה שצריך לשאול זה אם מה שאנחנו זוכרים קרה מלכתחילה."
"את מתכוונת כי העבר אינו אמיתי מלבד איך שנרצה לזכור אותו, וזה הופך את המציאות שאנחנו חווים לסובייקטיבית לחלוטין, לא?", הרגליים שלה עטפו את קרסול רגלי הימנית, וידה משכה קלות בשיערי מבלי לשים לב לכך שעשתה זאת. "במה החיים שלנו שונים, אם כך," המשכתי, "מהאידיאליזציה שאנחנו עושים למושא אהבה חדש או למישהו שלעולם לא נכיר באמת מלבד בתוך ראשנו?".
היא סובבה את פניה אליי, הרגשתי לרגע שאני רואה דרכה, כמו הייתה שלד בשרני שקוף של מה שהיווה בראשי דמות רפאים רגשית למה שיכול להיות אדם.
"אני חושבת שלעולם לא נדע מה באמת מתרחש בראש של האדם שמנגד, או איך הוא תופס אותנו, לא באמת ולא באופן ממשי. הרי התחושות מתעוותות ככל שאנחנו מתבגרים, המוח נרקב עם ה"זמן", אנחנו נעשים פחות קוהרנטים, יותר מעורפלים, נוזליים. אדם יכול לחשוב שהוא זוכר, אבל אדם אחר שאיתו בסיטואציה זוכר דבר אחר לגמרי. אפילו היכולת לתעד רגעים בוידאו, כתיבה או צילום מקבל קונטקסט אחר לגמרי רגע אחרי. זה מה שהופך אותי לאנושית, הערפול התמידי, האשליה בה אני חיה."
עומדת מולי היא התחילה להתלבש. גופה החיוור והרך ניבט כמתוך ציורו של ארנסט. קימורי ירכיה צוננים למגעו כלהב מתכת האזמל הקרה המונחת על העור.
שדייה כוולקניות מגולפת, פניה כשעוות פורצלן; כלת הרפאים של ארוס. בחנתי את קימורי אגנה; במרווח שבין המפשעה לירך נוכחתי לקמטים גיאומטריים פתולוגים. מאוחר יותר, כאשר בחנתי את התצלומים המודבקים על לוח השיש המסותת, רשמתי הערות ביומן המסע האפוקליפטי של מרחב הקונטיניוום.
"ואיך את מסבירה אהבה בין-אישית?" שאלתי, לא לגמרי בטוח לאן אני נכנס. "את חושבת שהיא משהו שיכול להתקיים לעד, כמו באגדות סטייל "וחיו באושר ועושר..." שרצינו להאמין שבאמת יקרו יום אחד, או שמא, אמונה רומנטיקנית עיוורת עד לרגע בו סטירת הלחי תבהיר שהכול היה שקר שייחלנו להאמין בו?".
"אתה באמת רוצה לדעת מה אני חושבת?", היא סובבה את ראשה אליי בחדות, מביטה בי בעיניים נוצצות במה שלא יכול היה להיות אושר.
לרגע לא ידעתי כיצד להשיב. פחדתי מהתוצאות של תשובתה.
"מדעית, הרי אלו החיבורים הנכונים ביותר של הסינפסות המנגנות לנו פרפרי בטן באופן מדיד בקושי. האמנים הרגישים ביותר עדיין מנסים להסביר במטאפורות, אולי כתלותיות, אולי כצורך קיומי, אולי כאב פנימי-"
"רגע, רגע, את משייכת אהבה לכאב?".
"כאב הוא חלק בלתי נפרד. לא קרה לך פעם שכאב לך מרוב אהבה?".
"כואב לי עכשיו," אמרתי והחזקתי את המקום בו דמיינתי שנותר בו לב.
"אני תמיד דמיינתי את כאב האהבה כמו וידוי הריגה של חיה פצועה. לא ראיתי בזה דרך נורמטיבית לאהוב."
"המשורר המיוסר? האמן המבכה על יצירתו? היצירה שיוצקת תשוקה מכאב. לעתים זה מה שמשאיר אותנו חיים, שנותן את המהות."
"את כואבת את אהבתך אליי?" שאלתי, וחשתי בחרטה.
"אני כואבת אותך כמו שאני כואבת את החיים עצמם."
את מתחמקת, רציתי להגיד, אך כל מה שיצא לי הייתה איזו אנחה מוזרה כזו.
היא פנתה ממני והתהפכה עם גבה אליי כמו הייתה זו חומת הבשר שחצצה בינינו.
"אולי אם הייתי אמיתית, הייתי יכולה להרגיש אותך באמת."
מסכת של טביעה ערפלה אותי במהלך התופת: הגיאומטריה של צלקות זוויות פיה, איזור הפגיעה; מקום שבו כנפי המלאכים התמזגו עם טיפופי כפות ידיה בעת העיסוי המטאפיזי, תופעות הלוואי של הסתעפות מערכות העצבים, הערפל המגפתי החודר באבחה גורלית אל עבר משוואות היקום. כשהתעוררתי משנתי גיליתי אותה שוכבת עם הפנים מולי. שלחתי אצבעות עייפות אל קימורי אגנה וחשתי את הצלקות הגרוטסקיות המשוחות כפצעי מלחמת חורמה. הגיאומטריה של לחישות הזימה שלה עוררו בי את הרצון להיכנס לתרדמת חורף נצחית. הבטתי בה כשהיא נעלמה, משאירה את המיטה ריקה.
עיניי היו כבר אדומות ונפוחות שהתפתלתי לצד השני. ממשש את הצלקות הפעורות שבליבי.
|
נכתב על ידי
Schattenjager
,
14/2/2017 08:44
בקטגוריות הרהורים, WTF, יצירה, מיניות, נוסטלגיה, נסיוני, סקס, פסיכוזה, אהבה ויחסים, פסימי, סיפרותי
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Schattenjager