חיי המופלאים

כמה שאני רוצה אותו וכמה שאני מפחדת ממנו, לפירות (אולי סוף סוף אני אצליח לעשות 100 raw vegan) לים לחופש.

וליד זה כמה אני מפחדת מעצמי, מהמחשבה להראות ליד החברות שלי בבגד ים, כי למרות שכולם אומרים שיפיתי ורזיתי, בראש אני אותה ילדה, שבכיתה ו' אמרה לה הרופאה שהיא 2 נקודות מעל המשקל התקין, מזה אומר בכלל? מה הייתי אמורה לעשות עם זה?

אותה ילדה שכל הערה קטנטנה נכנסה כל כך עמוק, והתיישבה שם, ובנתה שם בית, למחשבה הזו יש עכשיו ילדים ומשפחה מבוססת, והיא לא מתכוונת לעזוב... אז ניסיתי לרצות אותה, מה שהכניס אותי לים של סיבוכים (סיפור לפעם אמרת).

אבל עכשיו יצאתי מזה לא? אוכלת בריא, מתעמלת, צוחקת, נהנת..

אז למה היא עוד שם? למה היא לא עוזבת אותי? לא עזבה מעולם, המחשבה הזו שמלווה אותי לאורך כל הדרך, שזה לא מספיק, שזה אף פעם לא יהיה מספיק...