אז חברה טובה שלי מהעבודה, שאני בהחלט מעריך, אמרה לי שהיא כותבת יומן כבר שנים (ואף קראה לזה journaling) כדי לסדר את המחשבות שלה. יומן פיזי, לא אינטרנטי.

וחשבתי על זה, פעם כתבתי המון, אחת לכמה ימים. זה נתן לי "מבט על" על החיים שלי. עכשיו הם קצת מבולגנים ואין לי כ"כ כיוון. כוח האינרציה הוביל אותי למשהו שמאוד אהבתי לעשות כתחביב + סופר משתלם כלכלית + מה שהחברה ציפתה שאעשה, כי הייתי יותר טוב מרוב הסביבה שלי בו, שזה תכנות.

זה באמת הדבר שאני הכי נהנה לעשות חוץ מלישון.

זה מדהים. יש הכל בתכנות, זה מקצוע יצירתי אך מחושב. אתה פותר בעיות וגם מרכיב לגו. משתף פעולה עם המון אנשים בו זמנית אבל יש לך את הספייס שלך.

זה לא שאני עובד ובוהה בשעון ומחכה שהשניות יחלפו והמחוגים יצביעו על שעה מסוימת - ההפך, אני נהנה ומאותגר.

מצד שני - זה לא לכל אחד. יום העבודה שלי הוא 10 שעות מינימום, תוסיפו שעה וחצי נסיעה לכיוון. 13 שעות ביום לפחות אני לא בבית!

זה אומר שאין לי כ"כ חברים (קצת הזנחתי את הקשר עם רובם), אני נפגש עם אנשים בממוצע פעם בשבוע. על ספורט אני לא מצליח להקפיד.

ואלו עשר שעות אינטנסיביות ממש - אני אוכל חצי שעה, וקם להשתין ולמזוג לעצמי מים מדי פעם. נגיד 45 דק' הפסקה ביום.

כל שאר הזמן אני מתעסק בלחשוב בצורה עמוקה, בין אם זה תכנון מראש או לפתור באגים. זו סביבה סופר תובענית וגם די תחרותית.

אני מותש בסוף היום. ברכבת חזור אני לא מצליח לעשות כלום חוץ מלשמוע פודקאסט, בדר"כ של תכנות. חוזר הביתה בתשע ~ וקורא כתבות על תכנות/מתכנת עוד.

זה ת'כלס אומר שאני עוסק בתכנות פחות או יותר כל היום. זה נשמע יותר מדי אבל אני מרגיש שזה מה שלפעמים שם אותי מעל אחרים - השתחררתי לפני פחות משנה ונותנים לי יותר אחריות ועבודה מורכבת יותר מאנשים בחברה עם תואר במדמ"ח או עם ותק. נותנים לי גם שיפור בתנאים החומריים מדי פעם. מחמיא לי שמעריכים אותי, אבל קשה לי להגיד שהכסף עצמו מזיז לי יותר מדי. אני יחסית צנוע מבחינת הוצאות.

זה נשמע כמו דבר טוב, אבל הוא רק משקף את חוסר החיים שלי. אבל זה קרה לי בכל מסגרת. בצבא לא היו לי חיים חוץ מהצבא, בתיכון בעיקר למדתי, ואם הייתי עם חברים למדתי איתם - אבל כולם היו די חננות וזה לא נחשב דבר רע. זה קטע כזה של התמסרות טוטאלית למסגרת שאני נמצא בה.

זה לא שאני מוכשר או משהו, לוקח לי המון זמן לקלוט מידע חדש (עדיין מצולק מחמשת הטסטים שעברתי) או להבין את הסביבה שלי. אני פשוט עובד יותר מכולם וזה מה שעוזר לי, החרשנות שלי. כשניסיתי לעבוד פחות התחלתי לקבל פידבק רע - וזו לא אופציה! אני מרגיש שהנפש שלי מתערערת כשלא הולך לי, וגם קשה לי לקבל ביקורת יותר ממה שחשבתי.

מצד שני שום דבר אחר לא הולך לי. מרוב שבודדתי את עצמי הפכתי להיות די אוקוורד חברתית, אני כבר לא יודע לנהוג, לא יודע לבשל. שלא נדבר על להתחיל עם בנות ולהכניס אותן לחיים העלובים שלי שבהם אני לא מסוגל לנהל שיחה על כלום חוץ מתכנות, כנ"ל לגבי חברים חדשים.

אני כן מרגיש שהשאיפות שלי והשאיפות של החברים שהיו לי הולכות ומתרחקות. רובם הולכים או לתארים "נוחים" (הנדסות למיניהן, מדעי המחשב) או לעבודות "עקיצה" למיניהן - הכי קצת עבודה לעומת הכי הרבה כסף, תנאים וכו'.. לגבי התארים, הם כשלעצמם אינם נוחים - הם מאתגרים בהחלט, אבל קל להבחין שאין בחבריי לשעבר את התשוקה למקצועות האלה, שהם לא חשבו יותר מדי בעצמם מה הם רוצים מהחיים שלהם. ביטוי ששמעתי פעם - "קופצים בין חישוקים".

אני אפילו לא בטוח שאני רוצה תואר במדעי המחשב, למרות שאני מתכנת. המקצוע שהכי התחברתי אליו בתיכון הוא דווקא מתמטיקה, ודווקא יותר ההוכחות במרוכבים, סדרות וגיאומטריה. שמעתי שהמתמטיקה בתואר היא עוד יותר לכיוון של ההוכחות רק יותר קשה, וזה מאוד גורם לי לשקול לעשות את התואר הזה למרות ש"אין בזה מקצוע". אני רוצה להתעמק בדברים, אני רוצה קושי ואתגר. בלעדיהם אני מתנוון, ואין גרוע מזה.

אולי אני פשוט שמוק ולא מבין את הערך של כסף ונוחות כלכלית כי כולה השתחררתי ואני כבר עושה מלא (משהו שעבדתי מאוד קשה בשבילו ולא "סידרו לי", אז אני לוקח את הגאווה שלי בחזרה!), אז אני מרשה לעצמי לזלזל במניעים (או בחוסר המניעים) של אנשים אחרים לבחור את הדרך שלהם.

חלק מסוים בחיים שלי הוא יוצא דופן, אבל הוא כל החיים שלי. אני רוצה לחזור לחברים שהיו לי, לרוץ שוב, אולי לנגן, אבל בהכרח זה יפגע בחיי העבודה שלי.

פשוט מתגעגע לחיים שהיו לי בצבא ולפני. לא לצבא עצמו, ולא לתיכון עצמו - יותר להפסקות, לאנשים שסה"כ כן אהבו אותי והיו סבלניים כלפי השטויות שלי, למרות שלא חשבתי ככה.