כרגיל- הכל מההתחלה..
נמאס לי להרגיש שונה
נמאס לי להרגיש שאין לי חברה אחת שאוהבת אותי כמו שאני
נמאס לי להרגיש שאני מכריחה אותן להיות חברות שלי ושאני נדבקת אליהן
לפעמים באמת באמת- נמאס לי מהחיים עצמם.
והכי נמאס לי- העובדה שאני עוד שמנה.
אני לא מסוגלת להחזיק את כל הרגשות האלה לעוד יותר מידיי זמן, ואני מפחדת שהכל הולך להתפוצץ
אבל אסור לי. כי אם אני אתפוצץ-אני חושבת שאף אחד לא ישאר לי. אבל מצד שני, את מי באמת יש לי?
אני מתחילה ממש להתייאש מעצמי.
אני רוצה לצאת עם חברות- אבל נמאס לי שאני היחידה שמציעה את היציאות האלה.
אני רוצה שיספרו לי דברים כמו שאני מספרת להן הכל- אבל נמאס לי לשבת להן על הוריד אבל מצד שני יש לי רצון עז כלכך שהן יספרו לי כי אני רוצה להרגיש שהן סומכות עליי כמו שאני עליהן ואני רוצה לדעת עליהן יותר. הן חשובות לי כלכך ואני נקשרת כלכך מהר וחזק שקשה לי לשחרר אז אני גם נפגעת מהן מהר ובקלות אבל אני לא מראה את זה- אסור הרי שהן ידעו. אסור שאף אחד ידע.
אני רגישה נורא, ונפגעת כלכך מהר ומצפה ליותר מידיי דברים מאנשים- וזה כנראה כי אני לפעמים עושה בשביל אחרים דברים מעל ומעבר ומצפה שהם יעשו אותו דבר בשבילי- כגודל הציפיות גודל האכזבות הא?
ואני רוצה גם שפעם אחת הן יזמו שיחה- פעם אחת, רק כדי לראות איך זה מרגיש לא להיות דבק..
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי יותר.
שמישהו פעם אחת ישים לב שגם אני קיימת בעולם הזה.
אני מרגישה שאני לבד כלכך. והקטע הוא שאני נמצאת ליד כלכך הרבה אנשים ואף אחד לא שם לב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
