חתולת מסך

לרגל הסתיימות תרגיל לבלוג, החלטתי לפרוק כל עול.

לאורך הדרך ממש התאפקתי והשתדלתי לא לכתוב על חיי הפרטיים (מה שהיה הרבה יותר קל וכ"כ מפתה) והסתפקתי בכתיבה טכנית 'מקצועית' יותר של ביקורת טלוויזיה או תקשורת, על מנת שלא להיחשף...

אז במבט לאחור, נראה לי שהמאמץ היה לשווא, כי גם מה שכן כתבתי נדמה לי שדי מסגיר אותי.

אז לעזאזל עם זה. שינחשו.

היום בני האמצעי עבר ניתוח.

ניתוח קל. קטן לכאורה. משהו פשוט בעין.

אבל איך התהפכה לי הבטן כשליויתי אותו לתוך חדר הניתוחים

והתבדחתי כאילו הכל סבבה עם צוות הרופאים

החזקתי לו את היד בזמן שמרדימים אותו

והוא שאל אותי תוך כדי שעיניו מתחילות להתגלגל: "אמא, את תשמרי עליי, נכון?"

איך אשמור, דקה אחר כך כבר הובלתי החוצה אחר כבוד ורק יכולתי לסמוך על הרופאים ולהתפלל שיעבור בשלום

הילד הזה שאוהב לחבק ולנשק מהבוקר עד הערב, "המאהב האיטלקי" אני קוראת לו (:

נו לא צריך למתוח, תודה לאל עבר בשלום, בינתיים הכל נראה בסדר

4 פעמים ביום צריך לריב איתו כדי לדחוף טיפות עיניים

אבל נעבור גם את זה

ברוך רופא חולים