חתולת מסך

נו שוין, מסתבר שזה פוסט אחרון

קיוויתי דווקא שאספיק עוד כמה...

לכתוב אני דווקא אוהבת, אבל היה לי קשה בגלל שהייתי צריכה לשמור על אנונימיות

הפוסטים שזורמים לי מהשרוול בשניה, היו חושפים אותי תיכף ומיד

מצד שני, לפי מה שכתבתי נראה לי שממילא הסגרתי את עצמי...

מקווה שנהניתם והחכמתם

ותודה למי שהגיב

נפל דבר בישראל. או לפחות בברנז'ה התקשורתית.

החודש, סגרה לנצח דבורית שרגל את הבלוג "וולווט אנדרגראונד" אחרי אחרי תשע שנים וארבעה חודשים של כתיבה יומיומית, לבד-לבד, של בלוג לביקורת תקשורת שהמציאה.

http://velvetunderground.co.il/

אם אתם לא מכירים, ראוי שתכירו-

ב-31 בדצמבר 2005 חנכה שרגל את ולווט. תחילה במחתרת, מה שעורר חרושת הימורים בברנז'ה סביב זהותו/תה של כותב הבלוג. הניחושים הפרועים נעו בין נחום ברנע לדנה ספקטור. רק כעבור חצי שנה יצאה לאור. במשך תשע שנים וארבעה חודשים העלתה שרגל מדי יום ביומו, שבעה ימים בשבוע, פוסט ביקורת תקשורת מעניין ומאיר עיניים. מדי בוקר, בשעה מאוד מוקדמת, ולאחר שעברה על כל (!) העיתונים שיצאו באותו בוקר. ולעיתים גם על אתרי חדשות. זה ה-מ-ו-ן דפים לקרוא. המון. בעיניה החדות קטלה כל מה שצריך, מכותרות מביכות ושגיאות הגהה ועד פאקים עיתונאיים  מהותיים וברומו של עולם. והיא עשתה זאת בהתמדה יוצאת דופן, בכישרון, בדבקות, ביסודיות, בחריצות וביעילות. אה, וכמובן, הכול לגמרי לבד. ללא סיוע, ללא גב מערכתי או כלכלי, וכשהיא חשופה לכל רוח (איומים בתביעות דיבה, למשל). 

ב- 2012 היא זכתה בפרס הישראלי לביקורת התקשורת. וכך כתבה ועדת השיפוט בנימוקי הבחירה:

"כתיבתה של העיתונאית (לשעבר) דבורית שרגל, עורכת הבלוג velvet underground, מציגה מסירות והשקעה עצומה באופן יוצא דופן לביקורת התקשורת הישראלית.  הביקורת המושמעת מדי יום בבלוג הן ע"י הכותבת והן ע"י כותבים אורחים הופכת לא פעם לשיח בקרב העוסקים בתחום ומשפיעה על התנהלותם. במיוחד ראויה להערכה הסקירה היומית שלה את רוב העיתונות. ניתוחה מעמיק, משווה בין כלי תקשורת שונים ומהווה תרומה חשובה לעוסקים בתחום. האומץ לחשוף ולהעיר בפני עמיתים לשעבר את אי דיוקם ואת הטיותיהם, ללא מורא, ללא משוא פנים וללא תמורה- בכך תורמת הגב' שרגל תרומה משמעותית לביקורת התקשורת.

פייר? אין לי מושג איך היא שרדה כמעט עשור בתפקיד הסזיפי-תובעני-מפרך שנטלה על עצמה, אבל עכשיו, לרגל פרישתה וסיומה של תקופה, זו בהחלט הזדמנות ראויה להגיד: תודה, דבורית

לרגל הסתיימות תרגיל לבלוג, החלטתי לפרוק כל עול.

לאורך הדרך ממש התאפקתי והשתדלתי לא לכתוב על חיי הפרטיים (מה שהיה הרבה יותר קל וכ"כ מפתה) והסתפקתי בכתיבה טכנית 'מקצועית' יותר של ביקורת טלוויזיה או תקשורת, על מנת שלא להיחשף...

אז במבט לאחור, נראה לי שהמאמץ היה לשווא, כי גם מה שכן כתבתי נדמה לי שדי מסגיר אותי.

אז לעזאזל עם זה. שינחשו.

היום בני האמצעי עבר ניתוח.

ניתוח קל. קטן לכאורה. משהו פשוט בעין.

אבל איך התהפכה לי הבטן כשליויתי אותו לתוך חדר הניתוחים

והתבדחתי כאילו הכל סבבה עם צוות הרופאים

החזקתי לו את היד בזמן שמרדימים אותו

והוא שאל אותי תוך כדי שעיניו מתחילות להתגלגל: "אמא, את תשמרי עליי, נכון?"

איך אשמור, דקה אחר כך כבר הובלתי החוצה אחר כבוד ורק יכולתי לסמוך על הרופאים ולהתפלל שיעבור בשלום

הילד הזה שאוהב לחבק ולנשק מהבוקר עד הערב, "המאהב האיטלקי" אני קוראת לו (:

נו לא צריך למתוח, תודה לאל עבר בשלום, בינתיים הכל נראה בסדר

4 פעמים ביום צריך לריב איתו כדי לדחוף טיפות עיניים

אבל נעבור גם את זה

ברוך רופא חולים

ראיתי בקבוצות הדיון שחלק מכם סברתם שעולם האינטרנט מצמצם אם לא מאייד סופית את האפשרות לפברק.

אז זהו שלא.

אני רוצה להכיר לכם על קצה המזלג כמה ארגונים שכל תכליתם היא חשיפת הטעיות ושקרים תקשורתיים.

ולמרבה הצער דווקא יש להם לא מעט עבודה.

האירוניה היא שדווקא בגלל האינטרנט אנחנו מוצפים במידע בכמות עצומה ולא באמת טורחים להתעמק בכל מה שאנחנו נתקלים בו. בוודאי לא לבדוק.

לרוב אנחנו נוטים להאמין למה שאנו קוראים אם אין לנו סיבה מיוחדת לחשוד.

הארגונים שלהלן, כל אחד מסיבותיו הוא, יושבים על הוריד של כלי תקשורת ורק בודקים את העובדות.

כשמגלים טעויות- דורשים פרסום תיקון. זה בדרך כלל עובד.

אז כפיים ל:

ארגון "קאמרה"-

http://www.camera.org/

ארגון "פרספקטיבה"-

הגירסה המקומית וארגון בת של קאמרה

http://presspectiva.org.il/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D6%B0%D7%A8%D6%B6%D7%A1%D7%A4%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%91%D7%94/

אונסט ריפורטינג

http://honestreporting.com/

הנה השנקל שלי בנושא האתיופים, מהזוית התקשורתית-

הגטו של מיעוטים זה שידורי יום שישי בצהריים.

דוסים, רוסים ואתיופים? תכנית ייעודיות לקהלים אלו ישובצו שם, כי זו נחשבת שעת שידור מתה מבחינת אחוזי צפייה. אין מצב שישרפו רצועת צפייה נצפית על תוכן "איכותי" או ערכי מדי שהוא חלילה לא מגרפת רייטינג מספיק.

כור היתוך וקיבוץ גליויות ב@#$% שלהם...

פעם היתה תכנית של אתיופים בימי שישי בצהריים. היום אפילו זה אין להם. רק תכניות דוסים נשארו שם. ובמוצ"ש.

האתיופים הוגלו לערוץ כבלים נידח משלהם- https://www.youtube.com/channel/UCuBFWOG9DoNsbHYz83wDNvg

אין סיכוי, חלילה שתיתקלו בתכנים רב תרבותיים בטלוויזיה האהובה עליכם, הנאתכם לא תופרע

ולספורט הלאומי- סופרים.

אם כיפות כבר אפשר לספור פה ושם (ועדיין הפיאות של אורי שרקי הרימו גבות והערות מכוערות), כתבים אתיופים הם עדיין מצרך נדיר לכיסוי תחת של מערכות תקשורת שמחפשות להציג מערך כתבים מגוון ופלוליסטי. מחמד. שיהיה אפשר לסמן וי.

מכירים עוד שם חוץ מברהנו טגניה, בכלי התקשורת המרכזיים?

מה אתם זוכרים יותר, אותו עצמו או את הפארודיה עליו בארץ נהדרת?...

יש עוד כמובן, אבל בודדים ממש.

הלשינו לי שיש עורכת חדשות לילה אתיופית גם בגלצ. כמה היא תצליח להתקדם?

בתפקידים הבאמת מכריעים ומרכזיים בתקשורת עדיין יושבים אחוס"לים.

איזה סיקור היתה מקבלת ההפגנה של אתמול, אם לא היתה נערכת בתל אביב ליד סימבולים מובהקים כמו עזריאלי וכיכר רבין?

אם יצא לכם להאזין אתמול לדיווחים מהשטח, את הכתבים והמגישים מהאולפן אומרים שוב ושוב בהתרגשות "זה ממש כאן, בתל אביב". כאילו אם זה היה במקום אחר זה פחות חמור. זה היה כמעט מצחיק. או עצוב.

מה שלא קורה שם הוא מעבר להרי החושך.