האנייה

*אלי שקד, שגריר ישראל במצרים עד 2005, נשא הרצאה היום(2.6.15) באוניברסיטת בר אילן.

סיכמתי את הרצאתו על עידן מובארק במצרים ואני מגיש אותה כאן. הדברים אינם ציטוטים מילה במילה, אבל הם משקפים במדויק, עד כמה שניתן אני מקווה, את הדברים שאמר. בסוגריים הוספתי הערות כדי להבהיר חלק מאמרותיו. 

הדיפלומט ההגון לעתיד נתפס על חם

בשנים 69-76 למד תואר ראשון בערבית ומזרח תיכון בחיפה, והמשיך לתואר שני בעברית. הוא  זכה ללוות את ביקור סאדאת בישראל. 

שירת כקונסול באיסטנבול. עד 89 ניהל מחקר מדיני באפריקה. שירת עד 2000 כקונסול כללי באיסטנבול ועד 2005 כשגריר מצרים.

משמש כיום כפרשן במגוון ערוצים ומרצה.

שקד מספר כי כל עיסוקיו האקדמיים היו תחת נושא המזרח התיכון. לפני כן שירת בגולני על תקן "אשכנזי בודד". אולי ניסה להסוות זאת, אך תפסו אותו באחד התרגילים מערבב לבן עם ריבה. נתפס על חם. אחר-כך החליט ללמוד לימודי מזרח תיכון בגלל אהבתו לשפות. מעולם לא שיער לאן יגיע.

הוא פסימיסט מטבעו, ומבחינתו באזורינו, הפסימיסטים בדרך כלל צודקים. שירת מעל 30 שנה במשרד החוץ עד שמיצה את שירותו.

הוא מגדיר את תפקידו: "דיפלומט הוא אדם הגון שנשלח לשקר בשם ארצו ומייצג את מדינתו, לא את עצמו."

"ב1986 החליטו להנמיך את משכורות הבתמ"ז(שירותי ביטחון בסיסיים, מעין שוטרים). בעקבות כך התפתחו פרעות. נשלחתי לסייע בניהול התגובה הדיפלומטית בקונסוליה. ב89 נשלחתי באופן קבוע ככסגן השגריר שמעון שמיר. יצא לי להגיע איתו למשרדי הממשל והשלטון. רק חלק מהשרים שיתפו פעולה איתנו כמו שר החקלאות למשל. כשנודע לי שאגיע לארמון הנשיאות לפגישה עם מובארק די התרגשתי. לפגוש אדם זה שמונה כסגן ב75 היישר מהפיקוד על חיל האוויר. כעת אני יכול לומר ש "הספינקס", אף על פי שכך הוא מכונה בקורס שלכם, הוא כינוי שניתן במקור לנאצר. קצת יותר מתאים לטעמי."

נאצאר או מובארק? הספינקס הגדול בגיזה כפי שנראה בשנת 1987

דף  של ססמאות מהנשיא מובארק

"מובארק תמיד היה מוכן לפגוש את שגרירות ישראל. בשלב מסוים הפסקתי להתרגש מכך. כאשר נוכחתי לדעת, בתור ציניקן צעיר ומאופק, שכל פגישה, לא חשוב עם מי, כל אישיות ממשלתית או אופוזיציונית מישראל, מובארק אחרי מספר גינוני נימוסים, ניהל שיחה בססמאות. כאמור, לא חשוב מי האורח. היה הרגשה אצלי כי יש לו דף מסרים. תמיד אותם דיבורים(פלסטינים, אתם צריכים לסגת וכו' וכו'). השיחה אתו הייתה די מקובעת ובנלאית. שום דבר חדש או רעיון שבא מצידו של מובארק לקידום של משהו. לא היה לו מה להציע. האורח הישראלי יצא לדעתי בהרגשת ריקנות. של, "מהו נתן לי?". 

המודיעין המצרי - "הארגון הכול יכול"

"הרגשה זו השתלבה עם הניתוח שלי את דמותו של מובארק במחקר. שני תכונות אפיינו את כל מעשיו: סטטיות ופסיביות. נשיא שבמה שקשור אלינו לפחות, רצה להקפיא את המצב. הוא המציא את המושג "סטטוס קוו", שמירה על הקיים. בענייני פנים וחוץ. מובארק היה נשיא במשך 30 שנה, יותר משני הנשיאים הקודמים לו ביחד(29-27 שנה, תלוי עם מחשיבים את שלטונו של נגיב קודמו של נאצר). עוד דוגמה לכך: אם נשווה בין מספר הממשלות שהיו תחת סאדאת לבין הממשלות שהיו תחת נאצר. נראה כי מעט ממשלות היו תחת מובארק ב30 שנותיו. הוא העדיף ואהב את האנשים סביבו ונתן בהם אמון. בסך הכול רצה להישאר עם הגנרלים שהכיר."

"אנחנו מופתעים מהשותפות שלנו לא מעט ומאוכזבים מהן. בדיוק כמו שהאמריקאים וה"סי אי אי" או כמו ארגוני ביון בינלאומיים, הופתעו כשהתברר כשברה"מ התפרקה. זו הייתה הפתעה עצומה ואף אחד לא צפה זאת. הנטייה הטבעית של ארגוני ביון והרבה פעמים של ראשי מדינות היא להעצים את היריב ואת האויב. תמיד דיברו על ה"מוחאברת" המצרי, הסורי או העיראקי. יצור אמורפי ואימתני שכולם פחדו ממנו, ובצדק. מוסד כל יכול ובעל שליטה מלאה. מה קרה בתקופת מובארק כאשר במחצית הראשונה של שנות ה-2000, הנשיא חאפז אל אסד ובנו השני, באשר רופא העיניים מונה ליורשו? ברחוב המצרי היה קל לקלוט, בתור מי שדיבר עם המצריים, את הבוז של האיש המצרי כלפי סוריה עם התופעה המוזרה מעין כמוה של "רפובליקה שושלתית". במדינות מחוץ למזרח התיכון זה לא בא בחשבון. המצרים לגלגו על הסורים. השורה התחתונה היא שהמודיעין הפנימי של מצרים, "השב"כ", לא קלט את מה שאנחנו קלטנו ברחוב המצרי. התברר שהם, אם קלטו את הבוז כלפי סוריה, לא תירגמו זאת לשפת המעשה. מובארק לקראת אמצע שנות ה-2000 הכין את בנו השני ג'מאל להחליפו אם וכאשר."

"עד 2010 באפריל התרחשו מהומות במצרים. כאשר התברר שמצרים הולכת לבחירות לנשיאות תוך שנה. למובארק היו שתי אופציות: חוסני החולה(אפשר היה לראות מכשירים והיה ידוע על ניתוחים) שאין לו הרבה זמן פנוי להתעסק בענייני מצרים, לא התכוון לוותר על השלטון ורץ לבחירות. ואם לא, אז בנו יהיה הנשיא הבא.

בדצמבר 2010, אחרי פריצת "האביב הערבי" בתוניסיה, המוחאברת' לא קלט את התופעה שהתפתחה עד סילוק מובארק. והאחרון שילם מחיר כואב על המחדלים של אי קליטת המסרים שעלו ברחוב המצרי."

מורשת מובארק מול קודמיו 

"כשאנחנו מסתכלים, כהיסטוריונים על מורשת מובארק, מה השאיר? אנחנו נוכחים לדעת כי זו שאלה גדולה, שהשקעתי בה מניסיוני ומשכלי כדי להגיע למסקנות די ברורות. כדי לבחון את מורשתו של מובארק צריך לחזור למורשת קודמיו. מה הם עשו במשך 29 שנים מבחינה מדינית? גם נאצר וגם סאדאת, מבחינת מעשיהם ומחדליהם, התנהגו באופן היפראקטיבי. אחוזי תזזית. מצרים של אחרי המלוכה ב52 הפכה להיות גורם מרכזי בעולם בכלל ובמזרח התיכון ובאפריקה(על פי המעגלים של נאצר) בפרט. כשהנשיא המצרי היה נואם, נפגש בחו"ל, או פוגש בארצו מנהיגים, היה זה סיפור חדשותי בינלאומי."

נאצר מנהיג העולם הערבי 

"נאצר הציב את מצרים כמובילה בעולם. מצרים, יוגוסלביה והודו הקימו את הקבוצה המשפיעה של המדינות הבלתי מזדהות(למרות שהזדהו עם ברה"מ). קבוצה שהייתה הגדולה באו"ם והשפיעה על העולם. כמו גם על המדינות הדמוקרטיות המתונות יותר. נאצר היה שחקן מרכזי בקבוצה זו. הוא יצא למלחמה בתימן. שם מצרים הפעילה נשק בלתי קונבנציונלי. הוא גם יצא למלחמה נגד ישראל ב67. כאן נחל השפלה ותבוסה נוראה. הוא הטעה את המלך חוסיין בירדן על ניצחון ממשמש ובא, גרם לא לחשוב שכל רגע הוא בתל-אביב. בפועל גרם לכיבוש איו"ש ואיחוד ירושלים. הוא הקים את קע"ם(איחוד מצרים וירדן). הייתה זו הפעם הראשונה שמדינות ערביות התאחדו למדינה אחת. לא נוצר שוק משותף אך הוא חולל מהפכה זוטא בכך ששכנע את סוריה לחסות בצלה. למרות מסגרת המאבק ההיסטורי בין מוקדי הכוח בעולם המוסלמי על ההגמוניה: קהיר, בגדד ודמשק.

אחרי מפלתו ב67 אפילו לא נתנו לו להתפטר. הוא נשאר עד יומו האחרון בספטמבר 1970 כנשיא נערץ והיה זה אבל גדול כשנפטר. לא רק במצרים, אלא במדינות ערביות אחרות." 

סאדאת: הנשיא המהפכן 

"סאדאת החליף אותו והשאיר מורשת מרשימה. הוא החזיר את הכבוד האבוד ב73,  על ידי מלחמה מוצלחת. מבחינת הרחוב המצרי היה זה ניצחון גדול, למרות סופה של המלחמה. (כשישראל חוצה את התעלה ומכתרת את ארמיה מצרית).

סאדאת ביצע עוד שני דברים שלא ייתכנו. סילק את הסובייטים, יצא ממעגל ההשפעה של מוסקבה ופנה לארה"ב. מהפכה.

הרי סכר אסואן שהוקם ב1970 על ידי ברה"מ, הציל את מצרים מעונות בצורת. לפתע סאדאת פנה למערב ולוושינגטון ועזב את הסוציאליזם.

המהפכה השלישית הייתה הנחיתה בירושלים. כשאמר בפרלמנט המצרי "אני מוכן בשביל שלום עם ישראל ללכת עד סוף העולם, אפילו ירושלים". הוא הציע זאת עוד ב71 ונדחה על ידי גולדה ומשה דיין שאמרו בתגובה, "עדיף שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח." אחר-כך דיין דיבר גם על "חורבן בית שלישי" במלחמת יום הכיפורים. 

ואכן הוא הגיע ב77 לישראל כדי לשבור את המחסום הפסיכולוגי. לפני כן, כשבגין שמע את סאדאת, אמר בתגובה רה"מ "אהלן וסהלן". בגין אומנם לא הבין את המזרח התיכון והיה לו מימד אירופי מובהק באישיותו, אך חושיו הטבעיים אפשרו לו לעשות מה שגולדה ודיין לא השכילו לעשות."

בעיותיה של מצרים: הילודה, המים וחצי האי סיני 

"אם כן, מהי המורשת של מובארק? כאמור מדובר באדם פסיבי, אם שר ההיסטוריה היה מחליף את מובארק בסאדאת ב70, אני בתוכי משוכנע בשני דברים: לא הייתה מלחמה ב73 ולא היה שלום ב79."

הילודה והמים: "מה כן קרה? מצרים גדלה בצורה מפחידה. היום כמעט באזור ה85 מיליון מצריים. (ומתקרבים ל-90) השטח למגורים וחקלאות לא גדל. הוא נותר 4% משטח מצריים. זה 40,000 דונם. גודלה של ישראל כפול פעמיים(!). ואנחנו 10% מאוכלוסיית מצריים. המים פוחתים כי אתיופיה בונה סכרים בנילוס ופרויקטים לחקלאות, יחד עם מדינות נוספות על גדות הנילוס. מה יישאר למצריים? כבר כיום אין מספיק מים לחקלאות ולשתייה. מובארק לא פעל כלל כדי לשפר את המצב."

חצי האי סיני: "במשך שנים חשב מובארק ואנשים כמו סולימאן, שר המודיעין "הכל יכול" שהציל אותו מניסיון התנקשות(דאג למכונית משוריינת). כי סיני איננה בעיה. ההזנחה של קהיר את חצי האי, 60,000 קילומטרים רבועים, התבטאה בכך שגם אחרי שחמאס(המקושר לאחים המוסלמים) ניצח בבחירות ב2006, ואחרי שטבח בפת"ח ב2007, גם אז לא פעלו אנשי המשטר. כשהתברר כשגורמי טרור בינלאומיים ובוגרי אפגניסטן שטפו את חצי האי, חפרו מנהרות והשתלבו עם הרצועה, והכול עובר חופשי: נשים, סחורה, טילים, מטענים, בזמן שתעשיית הטרור בין סיני לעזה הלכה וגברה בצורה מדהימה. מצרים לא נקפה אצבע בשביל להתמודד עם העניין. אפילו הגיעו דיווחים על כך שחמאס וישראל מחליפים מהלומות ובקהיר מחככים ידיים בהנאה. מבחינתם שאלה יהרגו אחד את השני. אך הבעיה תפחה על דלתה של קהיר.

התברר שאויבים אלה הם אויבי מצרים גם כן. והטרור הופנה גם לתעלת סואץ ולמצרים עצמה. עד שתנועת "האחים המוסלמים" אשר קמה ב1928 ופעלה בהצלחה רבה מאז, הרימה ראש." (היא דאגה לשירותי צדקה בציבור היכן שהמדינה לא נכנסה ולכן חדרה ללבבות רבים.)

בין מצרים, ישראל וסעודיה "שיירה בסודן"

שקד טוען כי, סיסי בהקשר זה, הגיע ממש בתור "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים". במקרה זה אנחנו, ישראל, הם הצדיקים. זאת ועוד, כשאי אפשר לסמוך על וושינגטון תחת משטר אובאמה, מצרים וסעודיה מבינות שאפשר לסמוך רק על ישראל. סעודיה עצמה זוכרת איך ישראל הצילה את ירדן מסוריה ב1970, ופונה אלינו. זה כרוך במשא ומתן והסדר עם הפלסטינים, אבל יש לעשות מעשה.

פתאום הנשיא ושר האנרגיה מדברים על צעדים של נורמליזציה כמו הסכמי גז. זהו צעד קטן אך בכיוון הנכון. "כאשר התקשורת הזרה רומזת שלחיל האוויר יש בסיסים בסעודיה, יש לי סיבות טובות להאמין בכך.(למרות שהוא לא יודע). אבל כשאנחנו שואלים כיצד תוקפים בסודן ופוגעים בול בשיירה של תחמושת מאיראן באופן מיידי, איך זה קורה? מתל נוף? אז יש לי כל מיני חשדות."

השגריר מספר כי כשמדברים על האטום האיראני, הוא נזכר שבקהיר ניסו לגרות אותו לגלות אם יש לישראל יש בין 200 ל300 פצצות. כמובן שלא אישר זאת. לאמתו של דבר אינו יודע. אבל זה לא חשוב, כי כנראה בעולם הערבי מאמינים כך. לאיראן אין בכלל אבל העולם לוחץ עליהם. באופן מסוים מדובר באבסורד שאין עלינו סנקציות ואת איראן הסנקציות מכסחות.

"כעת יש פרויקט אדיר של הרחבת התעלה. סיסי הצליח לגייס הון עתק לפרויקט זה מהעולם. כולל הפניית תשומת לב לסיני. לא צריך לספר על מה שמצרים עושה. היא מפנה שלושה קילומטר מגבול עזה(לתוך סיני) ומחסלת את המנהרות. הפסיביות נעלמת."

הביזיון בוועדת בחירת המארחת למונדיאל

שקד מתבדח כיצד מצרים נדחקה לזירה הבינלאומית בזמן מובארק והפסיקה להיות גורם משפיע. "הוא בזבז את ירושתו. למשל ב-2000 התקבלה הצעה לבצע קמפיין כדי להתארח את המונדיאל. התמודדו עוד שתי מדינות: מרוקו ודרום אפריקה. במועצה ישנם 15 נציגים מצביעים. מצרים השקיעה מיליונים והייתה משוכנעת שתנצח. 11 הצביעו לדרום אפריקה, 4 למרוקו ו0 למצרים. גם אפריקה שהייתה בכיס של מצרים בזמן נאצר וסאדאת הפנתה לה עורף. הליגה הערבית כבר לא התייחסה אליה. לפני עשרות שנים ידעו כולם מי מזכ"ל הארגון. היום אף אחד לא מודע לכך."

שאלות מהקהל

"לראייתך, העובדה שמובארק שלט במצרים 30 שנה היא פועל יוצא של הפסיביות שלו או של נסיבות אובייקטיביות שבהם כל אחד היה מחזיק מעמד?"

"תראה, בתחילת שנות ה-60 פרצה בחוג למזרח תיכון ב"עברית", מהומה. שני פרופסורים גבריאל ברל ודויד איילון התווכחו בלהט. הם התקוטטו על נייר של ברל שנושאו הוא כניעותו של הפלח המצרי. אחד מהם כתב ואמר, שהוא כנוע ולא מתמרד ולא הורג. השני אמר, ההפך הגמור. הגיעו הדברים לכך שהפקולטה התפצלה. אז השאלה היא האם הפלח מתמרד או כנוע? זו דילמה. אחרי שמובארק היה בבית חולים, אחרי שנזרק מהנשיאות, פתאום היו מצריים שהפגינו בעדו. מה קרה פתאום"? 

"האם היוזמה בשנות -90 של מובארק לא הייתה עדות לאיזושהי יוזמה במצרים?"

שקד ציין כי זה אומנם נכון. אבל רמז כי יותר מדובר באמת ביוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. באשר להיבט הפלסטיני לדעתו מחמוד עבאס איננו בעל כריזמה או יכולת לחתום על הסכם. אבל לנוכח היוזמה הערבית אפשר לגבש יוזמה סעודית או מצרית. הרי ראשי ממשלה מימין, שמאל ומרכז מסכימים על המתווה העתידי: סיפוח של 7-5 אחוזים מגושי ההתנחלויות ומתן שטח בהתאם, חלוקה מסוימת של ירושלים,  שעל פליטים אין מה לדבר ופינוי התנחלויות מרוחקות. אז מה ההתנגדות ליוזמה הערבית? לכן למרות שלשיטתו אבו-מאזן לא מסוגל לחתום על הסכם, כן צריך לכנס ועידה ולשים מולו הצעה על השולחן.(כי ועידה כזו תשקם את מעמדה של ישראל בעולם הערבי בפרט ובעולם בכלל). בנוגע לכך, האופציה האמיתית מבחינתו, היא דווקא שותפות ירדנית. כרגע האופציה לא על הפרק. אבל אם תתקיים הפיכה בירדן על ידי הרוב הפלסטיני נגד בית המלוכה, יהיה עם מי לדבר בנוגע לפדרציה או קונפדרציה. יוזמה בכיוון הזה.

"לדעתך מצרים תתקדם מעבר לשלושה הקילומטר?"

באשר לכך ענה שקד כי שר החוץ המצרי לשעבר, אמר בעבר שברגע שנחתום על טאבה "השמיים הם הגבול". בטוח עם המשטר החדש במצרים שכרגע הוא מאוד פעלתן ויוזם. כרגע 3 קילומטר מהגבול בצד המצרי עובדים על רצועת ביטחון. רפיח מחולקת בין עזה לסיני(רוב העיר בתוך עזה). סיסי לא רואה בהקזת דם ישראלית-פלסטינית דבר חיובי. היה ויתברר והמנהרות ממשיכות לתוך הצד העזתי של רפיח. מצרים תפעל גם שם.