האנייה

אני מרכז כמה מחשבות שהיו לי בנושא בשבועות האחרונים: 

איך לפיד השני לשמו עולה בסקרים? לכאורה ישנה תשובה די טובה. כמו דמות החיקוי שלו, רה"מ, גם לפיד נהנה מחידלון של מתמודדים אחרים בעלי קילומטרז' פוליטי, בסיס כוח מוצק בציבור ומפלגה ממושמעת. מי עומד מולו? הרצוג האנמי מצוי על זמן שעול עד לפתיחת החקירה והודעת הפרישה. גנץ מצונן לשלוש שנים. גם בלעדיהן, לצד מעטים בעבודה שמקווים לבואו, יש לא פחות שימתינו לו בסכינים שלופות. גבי אשכנזי? נדמה שהוא ממתין למישהו שיקרא לו להושיע. כמו מינויו לרמטכ"ל. זה לא יקרה. יחימוביץ? פרץ? כששעון החול של הרצוג יתרוקן הם יעוטו אחד על השני ויקרעו אחת את השני לגזרים. מפלגת העבודה ממשיכה להיקרע בין מחנה מרכזי למחנה שמאלי שהפער ביניהם כחוט השערה. למרות זאת, האגפים לא מהססים להלום אחד ברעהו כאילו זו עדיין מפלגה שיש לה מדינה ולא מפלגה אחת מרבות. לגדעון סער אין ממש בסיס כוח מחוץ לליכוד. ברגע שהוא ייצא לדרך חדשה, מעטים אם בכלל ילכו אחריו. אין לו אפילו את התדמית החברתית-מזרחית של כחלון כדי לגבות זאת בגניבת קולות מהשמאל-מרכז. כך שבסוף, יאיר עומד לבד במדבר השמאל מרכז. והנחלים כולם זורמים לעמודת המנדטים שלו בסקרים.

***

אך ישנה תשובה אחרת ששווה להתעכב עליה. התפרצות האינתיפאדה פגמה בתדמיתו הביטחונית של ראש הממשלה. לפיכך הזרקור הציבורי בסיוע של עמותת הבית ועיתון הבית הופנה לזירה הבינלאומית. הספין התחיל מקמפיין "השתולים" של "אם תרצו" ומכאן והילך הזירה הבינלאומית ניצבה במרכז המפה הפוליטית. "נו טוב, אולי ביטחון הוא לא יכול להשיג, אבל לפחות לדבר הוא יודע." אמרו אנשי שלומו של רה"מ. לכן סדר היום הציבורי בחודשים האחרונים עוסק בנושא די שולי שעד כה העסיק עיתונאים כמו בן דרור ימיני ולא זכה לבולטות מיוחדת. תחילה בערוצי הבית של הלשכה ובמהרה בידיעות אחרונות ובערוצי הטלוויזיה. אלה ששים בכול פעם להוסיף היסטריה לקדרה הישראלית. דקירות ברחוב? הו.. יופי! נוסיף תנועת חרם עולמית שעד כה איש לא שמע עליה.

***

אלא שמשהו לא צפוי קרה. יאיר לפיד עלה על גל. בסטטוס-קוו החדש שנוצר ובו הזירה הבינלאומית היא הזירה המרכזית, לפיד הוא פתאום מתמודד במשקל כבד. כבר לא כתב במחנה מול קצין בסיירת, אלא שר חוץ בפועל מול ראש ממשלה בלי שר חוץ. ראש ממשלה ששומר לעצמו את תפקיד שר החוץ ומחלק את סמכויותיו בין חמישה משרדים שונים, בזמן משבר. וכשביבי מנסה לפייס בין רפורמים לחרדים, או מזיע מחברי כנסת סוררים במפלגתו, ללפיד יש שקט במפלגה. טוב, ככה זה במפלגות דיקטטוריות. הוא בקושי פוקד את המשכן ושם את מלוא מעייניו בזירה הבינלאומית. כלומר, בהצגה שהוא שר חוץ.

***

מלבד זאת, סיפור חדש מסופר בימים אלה. לא עוד איראן-שואה-ביבי יציל אותנו. אלא גדרות, חומות, יהודים נרצחים בגלל שהם יהודים. למעשה, היהודי הגלותי עושה קאמבק. ומי טוב יותר לשחק את המנצח מאשר בן של ניצול שואה במחזה החדש. יותר מזה, את הביוגרפיה על אביו, כתב יאיר לפיד בגוף ראשון. לכן בעולם המיתולוגי של יאיר לפיד, הוא-הוא ניצול השואה. הוא-הוא הילד מתא השירותים בהונגריה. ולאור זה כל סיפורי החומות והעולם האכזר משרתים היטב את יאיר. פעם ילד הונגרי ויתום(כביכול) והיום מי שמוכיח את האנטישמיים ומדבר על צדקת ישראל בעולם.

***

אבל יודעים מה הבעיה הכי גדולה עם מיתוס השואה? שכל דבר במציאות העכשווית מתגמד מולה. וככה גם אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם עגבניות, מקבלים תשובה כמו: "עגבניות? אל תקנו עגבניות, תקנו דברים אחרים. בשואה, היה עגבניות? מפונקים." מתישהו זה יעלה למישהו על העצבים.