האנייה

נזכרתי במשהו מהספר "התנגשות בתוך האסלאם" של עמנואל סיוון שאולי יעניין לדעת ומתחבר לזה שהמציאות יותר מורכבת מ-"אמאל'ה אסלאם!" כפי שהרבה טוענים בהקשר לאינתיפאדה. למרות שהוא מתייחס למה שקורה מסביב, הוא מפורר היטב את התלות ב"אביב הערבי" כהצדקה לכך שהכול זה מלחמת דת ותו לא.

***

המשטרים הערביים הפופוליסטיים והחילוניים למדי של שנות ה-50 ה-60 וה-70(נאצר, אסד, קאדפי ואחרים) מחקו כל התארגנות אזרחית. בנוסף, האליטה הקודמת - "הנכבדים" - בעלי האדמות, אנשי הדת, השארפים(מיוחסים למשפחתו של נביא האסלאם מחמד) חוסלה. רובם ברחו אחרי הלאמות מסיביות של המדינה וחדירה לכול תחומי החיים לרבות החינוך והתרבות. מה שלא הותיר זכר לאפשרות של התפתחות מחשבה ליברלית. אותם משטרים גם דיכאו קשות את הארגונים האסלאמיים הקנאים כמו האחים המוסלמים. אבל לאותם ארגונים היה שורש חזק יותר בחברה בגלל המסורת, בשונה מהליברליזם. המשטרים החדשים(פחות פאן-ערביים יותר "לאומיים") חששו לטפל בהם כמו בארגונים האזרחיים. היה בכך פגיעה בלגיטימציה שלא יכלו לשאת -במיוחד לאחר התפוררות הפאן-ערביות במלחמות בינם לבין ישראל ובינם לבין עצמם. את עיקר הלגיטימציה שאבו המשטרים הללו ממדיניות רווחה מוגזמת - הכול בחינם: לחם, אוניברסיטה, עבודה, דלק ועוד ועוד -לחובבי פרויקט וונוס:). מצד אחד הם ייבאו באופן מסיבי ומצד שני מנגנון המדינה המתנפח ומדיניות הרווחה לא יצרו קרקע לכל התפתחות של יוזמה חופשית או דמוקרטיזציה. הדיכוי של המדינה יחד עם משבר כלכלי עולמי ומשבר אקלימי הביאו להתפרצות אלימות שאפיין אותה ממד אזרחי דווקא. זו שהחלה מתוניס והתפשטה בכול המזרח התיכון. אך כשמצרים הלכה לבחירות אחרי הדחתו של מובארכ, וכשסוריה ולוב התמוטטו, הכוחות המאורגנים היחידים ששרדו את הדיכוי של המדינה היו הכוחות האסלאמיים.

***

כך הגענו למצב כיום שכאשר מדינות מתמוטטות אין שום כוח ליברלי באמת שהוא בעל חשיבות בעולם הערבי. היחידים שניתן לסמוך עליהם הם האליטות הצבאיות-מלוכניות. אלה נמצאים בדילמה: מצד אחד אם ינהגו באותה דרך הם עתידים לאבד את השלטון או לפחות להתמודד עם התפרצויות של מהומות דומות. מצד שני אם יפתחו בתהליך של דמוקרטיזציה וליברליזציה - יכול להיות שיאבדו את מקומם לטובת קנאי האסלאם כשהאופציה המתונה היא סניף של האחים המוסלמים.

***

אבל כמו שיר של משורר פולני מסוף המלחמה הקרה אומר ואני מקווה שאני מצטט במדויק לפחות את רוח הדברים:

מה איש מדע המדינה יודע?

הוא יודע את ההיסטוריה של הרעיונות,

את התהליכים, את התנועות השונות.

מה אין איש מדע המדינה יודע?

אין הוא יודע את הייאוש.

אין הוא יודע את המשחק הפוליטי.

שעיקרו -

לוותר על המשחק.

ובעיקר מתי

הקרקע תקרוס תחתיו,

כבקיעים פתאומיים במשטח קרח דק

שכלל אין אנו חשים בהם.

*הערה: בכול אופן, זה לא משנה כי לא הכול אותו דבר בכול מקום. ישראל לא יכולה להיתלות כל פעם בטיעוני "אבל בעולם עושים ככה, וככה קורה בעולם הערבי", היא צריכה לבחון את הבעיות שלה לגופו של עניין:)