האנייה

"מה עושים עם כל חולי הנפש האלה?" שאל בייאוש הפוליטיקאי המשופשף. מיד אחרי שעוד סכין פילחה עמוק בשסע. והדם זלג, חלק ורחב יריעה כמו במה בתל-אביב. רק מחכה שמישהו ירקוד. והם פיזזו עליה כאילו אין מחר. מיד הפילו על כתפי רבע מיליון איש - פשעים לא להם. גם אלו הנזהרים בהכללות, נכשלו בלשונם. הרי מדובר במטורפים. אף אחד לא שם גבול. בין פסיכופתים, השואבים עונג מסבלם של אחרים, לבין חולי הנפש הראויים לחסד ולרחמים. הפרעות אישיות כמו פסיכופתיה אינן מחלות נפש. יש בעלי הפרעות אישיות רבות ומגוונות שמתפקדים באופן נורמלי. לעומת זאת, עם דיכאון כרוני, מניה-דיפרסיה וסכיזופרניה, מחלות קשות, הרפואה הפסיכיאטרית עדיין מתקשה להתמודד.

אז מה צופנת בחובה הטלת אשמה הזו? במקרה הטוב זו בורות וחוסר ידיעה, מהן נובעות הכללות וכינויים המציגים לציבור תמונה שקרית. אולי מדובר בסימפטום שעבר מתרבות שיח בה יריב פוליטי הוא בהכרח הזויי או קוקו על כול הראש. כאן מצוי שורש הבעיה, המחשבה שמי שלא מסכים איתנו, הוא בהכרח לא נורמלי. בעבר הלא רחוק, אנשים שבורי לב שהלכו להתבודד ביער והפסיקו לאכול בשר נחשבו למשוגעים. ואילו בהווה, מתבודד ביער הוא בטח ברסלב. לא אוכל בשר? צמחוני בוודאי. שבור לב? ובכן, למי זה לא קרה. אלא שהבעיה היום היא שמשוגע - חולה בנפשו, הוא שם נרדף לחריג ולפושע. שלושה מושגים שונים לגמרי. הטשטוש יוצר מצב אבסורדי. באותו זמן בו פסיכופתים זוכים לעדנה במערכת המשפט תחת טענות הגנה נוסח "אי שפיות זמנית", חולה בנפשו כמו אברה מנגיסטו מותקף בשל ש"חצה את הגדר על דעת עצמו." באותו זמן ממש, סביר שילדה בבית ספר זוכה להקנטות "משוגעת" משום שהיא חריגה בקרב ילדים אחרים. אין מדובר במצב תקין. והלוואי שהיה מדובר רק בבורות ותום לב המגיעים ממידה מסוימת של עצלנות. אלא שבעיניי זה לא מסתיים בכך.

מדובר לעתים קרובות בבריחה מאחריות. כשגוף ציבורי, פוליטיקאי, איש תקשורת או אדם מהיישוב מעוניינים בהסרת חובות כלפי החברה, הם יתנהלו ויתבטאו באופן שיטיל אותן על מישהו אחר. למה הכוונה? במשך עשר שנים מאז דקר שליסל צועדים במצעד הגאווה בירושלים, לא נרשם מקרה דומה. לאחר שהשתחרר, הוא הודיע בראיון לגוף תקשורת כי צריך לבצע מעשה קיצוני ביחס למצעד הקרוב. הגיוני לחשוב שהמשטרה תטיל עליו מעקב במשך יממה אחת. אך הדבר הסתיים במחדל ורצח. הלאה, לפני יותר מעשרה חודשים אברה מנגיסטו הגיע בשעת לילה לגדר הגבול עם רצועת עזה. חיילים הבחינו בו. ראו שהוא מניח תיק. מקרים דומים של חולים בנפשם שניסו לעבור את הגדר נרשמו לפני כן. ולמרות זאת, חציית הגבול לא סוכלה. מדובר במחדל נוסף. בשני המקרים הוצגו מנגיסטו ושליסל, להבדיל כמובן, בתור תימהוניים חולים בנפשם. על ידי כך הסירו אחריות מצה"ל והמשטרה. כי "אי אפשר לשלוט על כול תימהוני חולה נפש שמחליט לעשות מעשה...". מן הסתם, אין קשר בין שליסל למנגיסטו. שליסל הוא פסיכופת שכלל לא מרגיש אשמה על רצח שיר בת ה-16 או על האנשים שדקר ופצע. על כך יעידו חזרתו על המעשה וחוסר קבלת האשמה. לעומתו, מנגיסטו על פי מסמך שפורסם בערוץ 2 על ידי ברהנו טגניה, מאובחן כחולה נפש. אלא שפעם אחר פעם יוצרים חפיפה בין המושגים. במקרה קודם, ברצח הנער אבו חדייר, אבי אחד הנאשמים מיהר לומר בזעזוע: "זהו מעשה של חולה נפש." ובכן, לא אדוני. בנך איננו חולה נפש. הבן שלך פושע. ותפקידך כהורה ומחנך היה לדאוג למידות מוסר מינימליות מצידו.

מצה"ל מצופה שיהיו אחראים לכל אזרח שמנסה להיכנס לרצועה, בין שהוא שפוי ובין שהוא חולה בנפשו. תפקידם היה לשמור על מנגיסטו. ממשטרת ישראל מצופה להגן עלינו. לפני שהיא מדכאת הפגנות ועוצרת אנשי מחאה, לפני שהיא שומרת על ראשי בנקים ושרי ממשלה מביקורת, תפקידה לשמור על ביטחוננו. לכל גוף ופרט בישראל יש זכות וחובה להתגונן מפסיכופתים ופושעים בפוטנציה. בין אם זה לוותר על הפרובוקטור התורן בתכנית הבוקר או לשים מעקב על מועדים לפורענות. אך נגזרת מכך, האחריות לבדל את חולי הנפש והשונים בחברה מאותם פושעים.