לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הפרוג


"I've learned that goodbyes will always hurt; Pictures will never replace being there; Memories good or bad will bring tears; And words can never replace the feelings"


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  




הוסף מסר

4/2015

מחשבות על מעשים


לפעמים נדמה לי שאנחנו יוצאים רק בשביל להגיד שיצאנו. להצטלם וישר להעלות לפייסבוק, לתייג, לחכות ולראות כמה לייקים קיבלנו. מי זוכר בכלל מה זה לצאת סתם, בשביל להנות ולא בשביל לצלם תמונות (עלק) אומנותיות; לשים את האייפון (בסדר בסדר גם את הגלאקסי) בצד או חלילה וחס על שקט (לא רטט, שקט) ופשוט להתרכז באנשים שאתנו; לשאול איך עבר השבוע / שבועיים / הזמן שעבר מאז התראינו בפעם האחרונה.
-
במציאות של היום, כנראה שמדובר בבקשה מעט מוגזמת. לאן שלא נביט, "נזכה" לראות מסביבנו ראשים מוטים מטה, אור בוהק מאיר חזרה על פניהם הזומביות של הסובבים אותנו וכן, גם שלנו: אתה בוואטסאפ עם ההיא מהלימודים; את עם החבר שהחליט שעדיין לא בא לו להשתחרר מהצבא; החבר שלידך, בכלל לא מרוכז בשיחה (שבכלל לא קיימת), כי הוא רק חושב איזה פילטר לבחור לתמונה של המשקאות בבר, בשביל עוד כמה לייקים באינסטגרם. שיא השיק.
-
זוכרים שפעם היה דבר כזה שקראו לו מצלמה? שתמונות נועדו לאירועים מיוחדים או לכל הפחות לא לסלפי בכל שעה עגולה? למשל, תיעוד של חבר ילדות שהגיע לבקר את המולדת; נסיעה לחו"ל עם המשפחה או החבר/ה; איחוד משפחתי בחגים או סתם תמונה אותנטית, של רגע אמיתי, לא מבויים.
-
אני זוכר איך פעם היינו צריכים ללכת לפתח את התמונות בחנות צילום (לרוב באותה אחת), ולחכות יום עבודה שלם לרגע שבו נקבל את המעטפה הכתומה. אחרי שהציפייה והתהיות בדבר גורלן של התמונות הצליחו להעביר את היום באיטיות רבה סטייל יום כיפור - הגיעה השעה. הפרפרים בבטן מלווים אותך ומתגברים עם כל צעד שמקרב אותך לחנות. מרגע שהמעטפה עברה מידי המוכר לידיך, יעברו בדיוק 0.8 מאיות השנייה עד שכל התמונות ישלפו וייבחנו אחת-אחת.
-
או אז מתחיל הריטואל: אבא תמיד יאמר "לא עם האצבעות זה ישאיר סימנים"; "בקושי נגעתי בתמונה!" תהיה התשובה הקבועה; ואז מגלים ש- 10 מתוך 36 התמונות שהיו בפילם (זוכרים אותו? פעם אי אפשר היה לצלם כפי יכולת אייפונך עד שמקבלים תמונת פרופיל עם התאורה הנכונה) מטושטשות ומתחילים להאשים אחד את השני מי צילם מה ומי יזכה בתואר הצלם של המשפחה.
-
ברגע שהוויכוח שוכך, מגלים ש- 26 התמונות הנותרות בהחלט ראויות להיכנס להיכל הזיכרונות המשפחתי והאישי שלנו הלוא הוא "האלבום". לא, אני לא מתכוון ל "אילת [הכנס את מוסד הלימודים + שנה] עם השועלים / הנסיכות" – אלבום שנועד בעיקר להראות ולא לראות, אלא על אותו אלבום שהוא הכספת האישית של כל אחת ואחד מאתנו. כספת בה שמורים הזיכרונות  הרחוקים, הטובים, המצחיקים, היפים והמפדחים כאחד, שרק מחכים להביך את ה"ילד" כשהוא מביא בפעם הראשונה את החברה הביתה; להראות לה איזה תלתלים היו פעם לחבר הקירח שלה והיא בתגובה תצחק ביחד איתם, חצי בנימוס-חצי באמת, על איפה הם היום. 
-
באלבום הזה, התיוג היחידי הוא כתב היד של אמא, בעפרון (או עט. תפסיקו להתקטנן!) שתמיד מציין את המובן מאליו: "מחבקת את שוורצנגר, מאדאם טיוסו 2002, לונדון" או שהמחבט בידיים של אבא לא הסגיר שהוא "משחק טניס". ועדיין, כל תיאור קרי תיוג ו/או צ'ק אין בשפתינו המתקדמת, מובן מאליו ככל שיהיה, שווה פי כמה מ"עם היפות שלי על הבר" או "עם הציידים סוגרים את השבוע על בירה" ותסלחו לי אם לא בדיוק קלעתי לניסוחים ופספסתי ניואנס או שניים. 
-
מישהו יכול להסביר לי מה כל כך מיוחד העלות כל חמישי-שישי-שבת את אותה התמונה, באותו המקום (נו טוב שניים-שלושה. אמרתי לא להתקטנן, נכון?) עם פחות או יותר אותם אנשים וברוב המקרים - אפילו באותה הפוזה? מעבר לניכור הבינאישי שיוצר העיסוק האובססיבי בתיעוד חיינו היום-יומיים, גילו חוקרים לאחרונה כי "לצלם זה ההפך מלזכור" (שווה לקרוא את הכתבה).
-
לא יודע מה איתכם, אבל התחושה הזאת של להחזיק את האלבום הישן והמוזנח, שישב לו בפינה ורק חיכה שיסירו ממנו את האבק ויתחילו לרפרף בו עמוד אחר עמוד, בזיכרונות שיושבים אי שם בתת מודע (אפילו שאפשר לראות בכל עמוד רק שלוש תמונות) עושה לי את זה כל פעם מחדש: החיוך שעולה מיד על הפנים, הרגש החמים שמציף אותך בזיכרון מחוויות מרגשות וכן, אפילו קצת הניצוץ והברק בעיניים שנגרם מגעגועים לאנשים, למקומות ולתקופות.
-
תראו לי תמונה אחת בפייסבוק שתגרום לכם להרגיש ככה. תקראו לי אולד פאשן, מיושן. יש דברים שאולי עדיף שלא ישתנו; ואם כבר השתנו - אז לפחות שלא ייעלמו מן העולם. יאללה. לכו תפתחו איזה אלבום ותגידו לי שאני טועה. 
נכתב על ידי Harv , 8/4/2015 01:41   בקטגוריות אינטרנט, ביקורת, סיפרותי, שחרור קיטור  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  Harv




קוראים אותי
1,570
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , אקטואליה ופוליטיקה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHarv אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Harv ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)