יום הזכרון לשואה ולגבורה 2015
אף פעם לא הבנתי למה כל טקס ממלכתי נפתח ב"בדיקת נוכחות" של המשתתפים. הרי הנמצאים מודעים לנוכחותם. טוב, זו לא בדיוק האמת. אני יודע למה: גינונים (ויש שיאמרו נימוסין), פוליטיקה ואגו. מה שנקרא: מכל טוב ומכל הבא ליד.
מה שבאמת נשגב מבינתי והוא העיקר המצביע על הבעיה - הוא סדר בדיקת הנוכחות. עם כל הכבוד לנשיא המדינה ורעייתו או לרוה"מ ורעייתו (ויש כבוד) מדוע הם הראשונים להיות בתור ? הרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא יום בו מדינת ישראל מרכינה את ראשה לזכר שישה מיליון יהודים שנרצחו ומוקירה את אלו שהצליחו לשרוד את התופת הנאצית. האם שורדי השואה ובני משפחותיהם, שכיתתו רגליהם לעבר הטקס המכובד ביד ושם, אינם ראויים לכל הפחות לאזכור הראשון בדבריהם של מנהיגי המדינה?
יש שיאמרו: "זה הנוהל", "נימוסין", "כללים מחייבים" או יחלו לפרט את כל אחת מן הסיבות שמניתי בתחילת הפוסט.
מקטרגים אחרים יוסיפו – מה ההתקטננות על הפרט הקטן והשולי הזה? הרי תמיד מזכירים אותם, בין אם בסוף או לקראתו עם הערה בסגנון: "אחרונים אך החשובים ביותר" על שלל גווניה.
ראשית, אם מדובר בנוהל, מדוע לא ניתן לחרוג ממנו? לכל כלל יש יוצא מן הכלל. אם בשביל שורדי השואה וזכר ששת המיליונים לא נבצע תקדים מעין זה, בעבור מי כן נעשה זאת? האם יש ראויים מהם?
"זו אצלי אקסיומה ותיקה: הדברים הקטנים הם בהחלט החשובים ביותר"
- ארתור קונאן דויל (גדול מחברי ספרי הבלשים שהביא אל אוויר העולם את שרלוק הולמס)
ייתכן כי לנו, ההבדל לא ייתפס כמשמעותי. אך תארו לעצמכם, כיצד ירגישו אותם שורדים (שאוהבים להזכיר לנו כי אין להם עוד שנים רבות איתנו) ומשפחותיהם כאשר נבחרי האומה יחליטו לזנוח את הריטואל המוכר וייפנו ישירות אליהם. האם קיימת הוקרה גדולה מזאת? להחליט שבמקום להזכיר את נושאי התפקידים הבכירים, יינתן מקום לפנייה אישית-קולקטיבית עבורם. מי לא יקבל זאת בברכה ובהערכה?
אולי באמת הכלל שאין חורגים ממנו כיום, מעיד על האופן בו אנו מתייחסים אליהם בכל ימות השנה: תמיד יש מישהו לפניהם. לא מספיק חשובים בסדר העדיפויות בשביל להיות ראשונים, גם לא ביום שבו אנו מוקירים את זכר יקיריהם ואת סבלם שלהם.
הם לא יישארו איתנו לעד. בואו ניתן להם את הכבוד הראוי. זה לא באמת רק האזכור בנאומי מנהיגי האומה וזה לא קשור רק ביום ספציפי אחד. אם נשים לב לפרטים הקטנים (כמו הבלש המהולל) - נראה את התמונה המלאה.