הפרוג

קיבלתי הארכה שנפלה עליי מהשמיים ואני עדיין לא מנצל אותה (למי שלא מהבראנז'ה של הקורס - הבלוג הוא משימה אקדמית).

כבר חמישה ימים אני מוצא את עצמי מול הבלוג ולא יודע מה לרשום. זה לא שאין לי על מה, אני פשוט לא מרגיש מספיק בנוח. עדיין.

יש לי עוד סיפורים ושירים שכתבתי, אך רבים מהם מרגישים לי כמו הזמנה אישית עבור אדם זר להכיר אותי ברמה שהיא מעבר ליום-יום. אני לא נוטה להכניס אנשים באמת פנימה, גם אם אני כן משתף ברמה כזו או אחרת התרחשויות מחיי. 

התחלתי כבר לכתוב פוסט וידוי אבל התחרטתי - חשבתי לעצמי: למה אני צריך לשתף את העולם (טוב נו, את המעטים שמכתתים רגליהם וקוראים פה) בכל מחשבה שעוברת בראשי, על אחת כמה וכמה כאשר מימד האנונימיות לא באמת קיים (למי שעוד לא יודע מי אני, ידע ביום רביעי בקורס). אולי בפוסט ה-12 והאחרון אני אחליט שכן לפרסם את הוידוי, או חלקים ממנו. פתאום עולה בי המחשבה - את מי זה בכלל עניין? ועדיין, אם קיים הספק שלמישהו אחד יהיה אכפת, אז כך גם לי.