הפרוג

אני לא ממש יודע איך לסיים את הפוסט ה-12 במספר, האחרון של המשימה האקדמית. 

אז חשבתי לעצמי לכתוב באופן חופשי, מה שעולה לי לראש.

החודש האחרון לא היה פשוט בשבילי עם משימת הבלוגים. קיבלתי אותה ברגשות מעורבים:

מצד אחד, אני אוהב לכתוב, על עניינים שבוערים בי מבפנים. מצד שני, תהליך הכתיבה שלי מלווה בלא מעט ייסורים.

פעם הגדרתי את התהליך כשבעת מדורי גיהנום. למה? כי אני חייב שהטקסט שייצא לי יהיה ברמה גבוהה; כזה שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו והקורא יתרשם (במקרה הרע); אני אוהב לפתוח בציטוט או לפחות להשתמש באחד כדי להעביר מסר; לשטוח את מילותיי ע"פ ראיית עולמי; ואם אפשר, אז גם להחדיר מוטביציה בקוראים. 

ידעתי שהמשימה לא תהיה פשוטה עבורי, אבל היא תאלץ אותי לכתוב. לא אחת ל-כמה-זמן-כשהייתי-מוצא-את-הזמן. אלא ממש לכתוב, באופן קבוע. בינינו, בדיוק בשביל זה באתי. אז עם כל הקושי, אילצתי את עצמי לשבת ונלחמתי בעצמי, בדפים ובמחשב בכל הכח. כן, לתוהים מביניכם, אני עוד כותב על דף עם עט. אולד פאשן שכמותי. פתאום, מצאתי את עצמי כותב עד השעות הקטנות של הלילה. אבל ההפתעה הגדולה ביותר הייתה שהתחלתי לכתוב לא רק בסגנון שהיה אופייני לי עד לפני רגע. לא הבנתי מאיפה התחילו להגיע לי שירים, סיפורים, אנקדוטות מצחיקות. הכל היה שם. אם נפלה עליי השראה - מיד הייתי מוציא את האייפון וכותב ב- NOTES כדי שכלום לא ייברח. הבנתי שזה מה שעליי לעשות בדרך הקשה - לא לילה אחד ולא שניים עלו בי שורות ורעיונות ואמרתי לעצמי "טוב נו, אני אשנן כמה פעמים ובטוח אזכור על הבוקר". איזה לזכור ואיזה נעליים. 

כתבתי יותר ממה שציפיתי שאכתוב. הרבה מעבר לדרישות הבלוג. יש עוד רעיונות לסיפורים שטרם מצאתי את הזמן כדי לשפוך אותם על הנייר. על הוורד, סליחה. חלקים רבים מן הכתיבה עוד דרושים לטאצ'-אפים ועריכה רבה. המאבק המתמיד שלי עם הכתיבה עוד קיים ונותן את אותותיו. מרבית מן החומרים שכתבתי, לא שיתפתי כאן. כמו שרשמתי באחד מן הפוסטים האחרונים, לא הרגשתי (ועדיין אינני מרגיש) בנוח. חלקם מאוד אישיים, ולא רציתי לשתפם - בייחוד שכעת חבריי לקורס יודעים מי עומד מאחורי הבלוג. 

"יותר מדי אנו מסתתרים מאחורי תדמיות שפוטרות אותנו מלבחון מי אנחנו באמת"

- הרבי נחמן מברסלב

אני מאמין שדרך הכתיבה, ניתן להבין, או לפחות להתחיל להבין, מי אנחנו באמת. למדתי על עצמי לא מעט בתהליך הכתיבה, אך לא רק על עצמי אלא גם על החברים שלומדים איתי. את המשימה הזאת הגדרתי בתחילתה ה- "The Voice" של הכתיבה. על אף סלידתי מתכניות הריאליטי, דווקא אמירה זו נאמרה בהקשר חיובי בהחלט. קסם בעיניי הרעיון לקרוא את פרי עטיים של חבריי לכיתה בלי לדעתם מי הם. בעיניי, הכתיבה היא רובד כל-כך עמוק שניתן להבין ממנו רבות על הכותב. עניין אותי לדעת איך הם מתבטאים, על מה הם חושבים, מה מעניין אותם. בלי כל הדעות הקדומות ו/או המבוססות מהיכרותי איתם. מה גם שאת חלקם לא ממש הכרתי. בזכות המשימה, זכיתי להכיר אותם בצורה טובה יותר. להעריך אותם אפילו עוד יותר (בין אם הם יודעים זאת ובין אם לאו). הייתה גם הפתעה אחת, בלוג שלא ממש הכרתי את בעליו ונהנתי מאוד לבקר בו באופן קבוע. 

אז לא ממש ידעתי מה לכתוב, אבל מסתבר שייצא לי סיכום די מפורט על הבלוג שהיה (הומאז' ל- "היום שהיה").

אני מקווה מאוד שאם ייצא לכם לבקר פה פעם אחת, הצלחתם להתחבר לאחד הקטעים או שנתעוררה אצלכם שאלה, מחשבה או תהיה. אם יש ולו אחד או אחת כאלו, אני את שלי עשיתי. 

את הבמה אפנה לשלמה:

"זה שיר פרידות 
תמיד אומרים בין השורות, 
שכמו חידות, 
פרידות גם הן אינן פתורות" 

זה תופס אותך ברגעים שאתה הכי לא מוכן להם.

בועט אותך חזרה מטה את כל המדרגות שכבר הצלחת לעלות.

יואב גילה זאת על בשרו. הוא לוגם עוד שלוק מכוס המים שמחזיקה כעת ידו

הרועדת. עיניו אדומות. הוא מנסה להסדיר את פעימות הלב לקצב רגיל. מה קרה פה עכשיו?

הוא בדיוק חזר ממילואים של שלושה שבועות, שבהם העבודה גרמה לסמארטפון
שלו לעבוד שעות נוספות. הוא חלץ את הנעליים הגבוהות והרשה לעצמו לרבוץ מול

הטלוויזיה, כשהוא עדיין עם המדים המסריחים ומלאי הפודרה, בשביל לנקות קצת את הראש מכל הדאגות.

לא עברו יותר מחמש דקות עד שהסמארטפון שלו נכנס שוב לפעולה. "אני חייב לעבור ממנו גמילה" חשב לעצמו כשהצלצול של דודו טסה מתנגן לו ברחבי הדירה.  הוא הסתכל על המכשיר שלא נותן לו מנוח ולא האמין למראה עיניו: אמא שלה?

הדבר הראשון שעבר לו בראש הוא שמשהו לא טוב קרה. או שהיא כועסת. בכל אופן – זה לא

יכול להיות משהו טוב. הפעם האחרונה ששוחח עימה הייתה שבוע לפני הפרידה מיעל. מאז
כבר עברה כמעט שנה. הוא כל כך רצה לדבר איתה, להסביר, להתנצל, לבקש סליחה, לומר
תודה. גם בלי שיודה בכך, היא הפכה להיות מעין אמא שנייה עבורו. דואגת, מתעניינת,
מבשלת, מלמדת. היא הפכה אותו לבן בית. זה לא מובן מאליו. לא עבורו. אבל הוא לא
התקשר. הוא אף פעם לא היה טוב בפרידות. לא באמת ידע מה עושים במקרים כאלו. נקשר
ולא תמיד מצליח להביע את עצמו, את רגשותיו, כמו שיוצא לו לעתים על הנייר. לפעמים,
זה גם בא לידי ביטוי במעשים, שבדיעבד אין להם כל קשר למה שבאמת רצה להביע.

הוא זינק מהספה למראה השם שלה על הצג תוך כדי שהוא עונה חצי בדאגה-חצי בבלבול:

"רותי? מה שלומך? הכל בסדר?" שאל. מהתגובה שלה יואב נרגע.

הוא הבין שהיא עשתה טעות. "יואב...תראה מה זה, חיפשתי יואב של יעד וכנראה לחצתי

על יואב של יעל" היא אמרה – ספק התנצלה: "אני בלי המשקפיים" (למי קוראים יעד?

ההסבר מאחורי השם המשונה לא איחר להגיע). הוא שמח בליבו שלא קרה דבר מדאיג.
אבל, מאית השנייה לאחר מכן נחמץ ליבו. הוא רצה שהיא תתקשר אליו. הוא רצה שהיא תרצה
לדבר איתו. הוא עדיין נשאר אצלה יואב של יעל. האמת, לא רק בזיכרון של הטלפון. הוא עדיין
נשאר של הבת שלה. גם אם לא היה מוכן להודות בכך בקול. גם אם היא כבר לא שלו.

"מה שלומך?" היא שואלת והוא עונה באופן מסוייג תשובה, כשהדבר היחידי שעולה בראשו

הוא הבת שלה: "את יודעת, בסדר, משתדל". הם העבירו את השיחה בסמול-טוק על הלימודים שלו ומה שלומה.

הולכים סחור-סחור. יודעים שהבלתי-נמנע תכף יגיע אך בכל זאת מנסים לדחות את הקץ.

הוא אפילו לא מצליח להיזכר איך התחילו לדבר על יעל. כנראה משהו שקשור ללימודים שלה.

"אם איך שאני מכיר אותה, היא בטח עושה לעצמה חיים קשים.

המבקרת הגדולה ביותר של עצמה". הדבר היחידי שלא ציין בפניה, שהיא בדיוק כמוהו במקרים האלה. רותי הסכימה. "אני מכיר את יעלי שלי" חשב לעצמו.

"שתדע לך, אני חושבת עליך הרבה" היא אמרה. היא תפסה אותו לא מוכן ולא בפעם הראשונה.

לזה הוא כבר בכלל לא ציפה. התגובה המיידית שלו, מרוב הפתעה, הייתה "באמת?"

הוא היה כל-כך שמח, עצוב ומופתע בבת אחת. אפילו לא ידע שהשילוב בין השלושה בכלל אפשרי.

הוא התחיל להרגיש את הדמעות מתחילות לזרום לכיוון העין. "אני חייב להיות חזק" אמר לעצמו, אסור לי להישבר מולה בטלפון.

"הרבה זמן חשבתי לדבר איתך ולא יצא. כנראה שזה היה צריך לקרות. אתה היית כמו בן בשבילי.

אתה יודע איך זה, אימהות תמיד נקשרות לחבר של הבת שלהן". לא היה לו מושג.

אמנם הוא רק חזר ממילואים אבל רק כעת הרגיש הלום קרב. "אני חושבת עליך הרבה, שתדע.

כל פעם כשאני מכינה אוכל לארוחת שבת ומחשבת כמה אנשים אנחנו צריכים להיות".

כל מילה שלה חדרה ללב שלו והורידה דמעה אחר דמעה. לא משנה כמה ניסה להיאבק, לא היה טעם.

"לא שאלתי אותה מה קרה. השתדלתי שלא להתערב, אבל אני מאמינה שאם זה צריך לקרות – זה יקרה". היה לו פלאשבק מיידי: היא החזירה אותו כמה שנים אחורה. חבר שלו, יובל, שהגדיר אותו פעם כחבר הכי וותיק שלו (מסתבר שיש כזה תואר) אמר לו שני משפטים שנחקקו אצלו בראש חזק לאחר הפרידה מהאקסית הקודמת: הראשון היה "מה שצריך לקרות – קורה"; השני: "הכל עניין של החלטה".

יואב אמר לרותי שהוא מאוד מאמין במשפט הזה והוסיף: "הכי חשוב לי שהיא תהיה מאושרת". "גם אתה חמוד" היא השיבה לו.

איזו אישה מדהימה חשב לעצמו. באמת שלא מצא מילה אחרת שתתאים יותר בשביל לתאר אותה. כל מי שיזכה לקבל אותה כחמות יהיה בר-מזל.

"אני לא רוצה לדבר על זה יותר מדי, גם ככה אמרתי יותר ממה שצריך" הוסיפה מיד לאחר מכן.

"ברור, ברור. אני מבין. אני גם לא מבקש ממך. אין לי שום כוונה להעמיד אותך במצב הזה.

היה לי מאוד כיף לשמוע את הקול שלך ולדבר איתך, גם אם בטעות" אמר.

"אני אשמח לשמוע מה חדש איתך, להתעדכן מידי פעם. לראות מה קורה".

היא הצליחה להעלות לו חיוך של עצב, ספק שמחה. שוב, בפעם המי יודע כמה היא הפתיעה אותו.

יואב אמר שהוא ישמח לעשות זאת ומיד לאחר מכן בירכו האחד את השנייה לשלום.

כשניתק את השיחה, הוא כבר נתן לסכר להיפרץ.

זה תפס אותו ברגע שהוא הכי לא היה מוכן לו.