היום הזה, הוא אחד משני הימים היחידים (אגב, היום השני הוא העוקב לו) שבהם אני מרגיש כי ישנו קונצנזוס סביב צה"ל והמדינה. לרגע אח וקט ישנה תחושה שניתן להבין באמת את המשמעות של היותנו עם אחד ולהפנימו. יומיים שמזכירים לכולנו, את מה שאנו נוטים לשכוח בשאר 363 ימות השנה: אנחנו כאן, בזכותם.
האובדן והשכול, למרבה הצער, הם מנת חלקם של משפחות 23,320 הנופלים והנופלות. אויבנו אינם עושים בנו איפה ואיפה – את טובי בנינו וטובות בנותינו הם לקחו מאיתנו. על מצבותיהם לא חקוקה דעתם הפוליטית; לא מופיעה שם שייכותם לעדה; אין כל אזכור לדתם או מידת אמונתם; אין ציון של זהותם המינית; גם לא השפה שהייתה שגורה בפיהם.
אז נכון, לא פשוט במדינה שלנו. היום, כל אחד עם פייסבוק יודע (או חושב שהוא יודע) להרביץ תורה ולתת את משנתו על כל נושא ואיך צריך לפתור אותו. בינינו, יש לא מעט מה לשפר ו(ברוך השם) מי אם לא אנחנו הישראלים יודעים איך להתלונן או להתחיל במהומה שתמצא עצמה מהר מאוד במהדורות החדשות המרכזיות ותתפוס כותרות שליליות (התנהגות בזויה ו/או אמירות אומללות, כל המרבה הרי זה משובח).
איך שלא נסתכל על זה, האמת היא - פשוט אין לנו ארץ אחרת. זאת המדינה שלנו והמשימה
של כל אחד ואחת מאיתנו, היא לדאוג לשפר את עצמו ועל ידי כך גם את המדינה, על מנת להפוך אותה למקום שבו כל אחד מאיתנו ירצה לחיות בו קצת יותר ולהתלונן עליו - קצת פחות.
זוהי הדרך האמיתית בה נוכל לכבד את זכרם של החיילים והאזרחים שנפלו למען המדינה על מנת שאנחנו - נוכל "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".
מי ייתן ובאמת נהיה ראויים להקרבה שלהם.
67 והאחריות שלנו - לדאוג שהספירה תמשיך לגדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
