"כח להמשיך הגעגוע כבר הרגל
הפך ירח לאדום על מה אתה שם מסתכל
הדאגה לך שורפת מבפנים
זוכר לחשת בפניי
יהיו עדיי הכוכבים

בלילות מסתובבת בין קירות
בין חלקים של חלומות עד שתחזור" 

היי אבא 
סליחה, לא הצלחתי לכתוב לך עד עכשיו. אני לא ממש יודעת מה השתנה. אולי ההבנה שלא טוב לי. 
לא טוב לי מאז שבחרת לעזוב. ניסיתי להיות חזקה. בפני אמא, האחים החברים והמשפחה. אבל כנראה שהגעתי לאיזה נקודה שזה קצת יותר מדי.

בהתחלה היה בי כעס מאוד גדול. על מה שהחלטת לעשות, שלא דיברת ועל זה שהשארת אותנו לבד. 
יש לי מנהג כזה לאחרונה, להתסכל על אנשים ברחוב  ולראות אם הם יותר מבוגרים או צעירים ממך. 
אם הם מבוגרים אז לתהות האם גם הם עוברים את מה שאתה עברת. לתהות מה הסיפור חיים שלהם ומה הם משאירים מאחור.

לאט לאט אני פחות כועסת. אני מבינה שהרבה זמן לא היה לך טוב. כשאני עוברת על תמונות שלך אני רואה שיש מעט מאוד תמונות שאתה מחייך.

אני לא יודעת אם הבנת או אתה מבין כמה אתה חסר לאנשים שהיו סביבך. כמה קשה לי הידיעה שיש כ"כ הרבה דברים שאני אחווה או חווה שתפספס. 

אני מודה על הערכים שקיבלתי ממך. על הבן אדם הטוב שהיית- תמיד תורם בלי לשאול שאלות, אדיב ועוזר לכל מי שמבקש. 

אני מצטערת שלא הערכתי אותך כמו שצריך, שלא דיברתי איתך על דברים אמיתיים. 

מתגעגעת אליך המון.