אחרי חשבון נפש ארוך שלא ניהלתי עם עצמי. הבנתי שאני פשוט עצלנית. או סתם פסימית.
אבל בכל אופן הגעתי למסקנה שאני צריכה להתחיל להזיז דברים. תרתי משמע.
אני עוברת לחדר של אחי שהוא הרבה יותר גדול והרבה יותר נקי (מנטלית) ואולי גם תרתי משמע.
אני מרגישה צורך לעשות שינויים כל הזמן. לשנות כל דבר שדומה לאני מפעם.
אני לא יודעת למה אני דווקא די אהבתי את אני מפעם.
הייתי יפהפייה פעם.
הכל היה הרבה יותר פשוט. בלי דרמות ובלי בולשיט.
אהבתי את העולם והוא אהב אותי בחזרה. אפילו אפשר להגיד שהיינו מאוהבים, צעירים וגדולים מהחיים.
ואני של היום, אני של היום סתם עוד אחת. אני של היום הפכה להיות כל הדברים הכי שנואים עליי.
כל היום חושבת, הראש שלי לא נח לרגע. אני של היום הורסת כל דבר שהיא נוגעת בו.
הפכתי להיות מישהי משעממת במיוחד. (לא באמת במיוחד, הרי אנשים משעממים לא יכולים להיות מיוחדים).
ביזבזתי את כל השנה הזאת על מיליון ואחת שטויות לא חשובות.
ביזבזתי הרבה זמן על הפרידה ממנו,
ועל התמודדות שלי עם אני עצמי,
ועל השנאה הקלה שפיתחתי כלפי כל העולם הזה,
ובעיקר על אכזבות שונות, אכזבות ממני, מהעולם, ממנו וגם קצת מאלוהים.
מה שאני צריכה לעשות הוא מאוד ברור אך לא פשוט כלל. (או שבעצם כן, הרי ציינתי כבר שאני פשוט עצלנית)
אני פשוט צריכה לשחרר.
די מספיק. מה את צריכה את כל החרא הזה בראש.
פשוט לעבור הלאה, לשחרר את העבר ולשחרר אותו.
הרי הוא לא עשה את זה בכוונה, נכון שזה כאב והכל אבל זה שייך לעבר.
אני מבזבזת את ההווה על העבר המסריח הזה.
אז לחיי מיצוי הרגע ואהבת החיים (ואת שאר העולם)