אני כישלון. ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. נמאס לי להיכשל, נמאס לי להתאכזב. נמאס לי ללמוד ולהשקיע ולתת מעצמי ולקבל תציונים האלה.
אני הילדה הטובה במשפחה. זאתי שציונים זה לא בעיה, זאת שתדאג לעצמה ואמא לא צריכה לרדוף אחריה שתלמד-כי אני אלמד ואני אשקיע. אבל מה שווה כל ההשקעה כשאני פשוט מטומטמת. יש אנשים חכמים בעולם הזה וכנראה שאני לא אחת מהם... פעם חשבתי שכן גם כשאני ידעתי שהרבה זלזלו בי וחשבו שאני סתומה אני תמיד האמנתי וידעתי שאני בתוכי שאני חכמה, לא נתתי להם להשפיע עלי. אבל בזמן האחרון אני רואה שהם צודקים
ואני לא מוכשרת ואולי אני לא אצליח בחיים. ומה הטעם? לנסות ללמוד אחרי שכל הזמן אני מקבלת תציונים האלה.
ואף אחד לא מאמין בי, אז למה שאני יאמין בעצמי? הם צודקים. ואני טועה. כמו כל הטעויות שהיה לי במבחן במתמטיקה עם ה54 והמבחן בלשון עם ה70 והמבחן בביולוגיה עם ה77. והציון הכי גבוה שלי זה 91 שהעתקתי את כל המבחן ממישו שאשכרה למד ולצערי זה כולה ערבית.
אני צריכה הוכחה לזה שאני חכמה, אני צריכה משהו להאמין בעצמי. וזה פשוט לא מגיע.
איפה המאיות? או התשעים? איפה ההתרגשות הגאווה ? לאן היא נעלמה?
אני רוצה לחזור להיות כמו פעם. לא חכמה. אבל לא סתומה. לא נכשלת. אין לי למי לפנות. למורים לא איכפת אם אתה נכשל - זה בעיה שלך הם לא אשמים שאתה מטומטם. הם גם בטח בטוחים שלא למדתי.
ולבכות? לא עוזר. פעם הדמעות שהייתי מוציאות היו מרגיעות, משכחות את הכאב, את האכזבה. והיום אין לי טעם לבכות. אלא לבוא כל יום לביה"ס לחייך לכולם, לשרוד יום יום ולדעת שבתוכי אני כישלון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
