בעיות בבית

היא לקחה הרבה כדורים שאפילו כמות מעטה מהם יכולה להיות מאוד קריטית והייתה בטוחה שהיא הולכת למות. שוחחנו בטלפון במשך הרבה זמן והיא לא הלכה לישון כי היא הייתה בטוחה שהיא לא תקום אם היא תעשה זאת. עכשיו צפיתי בסדרה והגיבור הראשי הוא גובלין שבחזה שלו נעוצה חרב באופן תמידי, ועל פי האגדה רק הכלה של הגובלין תוכל לגאול אותו מהייסורים. הוא פגש אותה והיא הייתה האהבה הראשונה שלו והיא הסכימה לנתק מגופו את החרב, מבלי להיות מודעת לכל העניין. הם קבעו שהם יעשו את זה מחר. בכל יום הוא אמר לה שהוא מעדיף לבלות אתה, ודחה את זה שוב למחרת. ואיך אפשר להאשים אותו, זה הרי כל כך מובן. בסופו של דבר הם הגיעו ליום שבו זה היה אמור להיעשות, ומקור האושר הכי גדול שלו עמד מול הפנים שלו, וברגעים האחרונים שלו הוא הביט בו, ובכל זאת החליט להסב לו סבל עצום, ולגאול את עצמו במחיר של ויתור על אותו המקור. ואי אפשר להאשים אותו, הרי שזה הדבר הכי מתבקש בעולם... וגם בזמן ששוחחתי בטלפון עם חברה שלי, וגם בזמן שצפיתי בו, והייתי אמורה להיות עצובה בשביל הגיבורה הראשית, ובשבילי שמאבדת חברה, הייתי עצובה בשבילו, וקינאתי בו ובחברה שלי, והייתי עצובה בשבילי, כי מתי, פשוט מתי מקנאה.

כל כך הרבה יותר טוב עכשיו. דיברתי עם שוקו, נקרא לו ככה, ושאלתי אותו אם הוא מאושר, כי ניסיתי להפוך את השיחה למעניינת. יצא לי לשוחח יותר לעומק עם גברת קראש שכבר הזכרתי בבלוג, והיא אמרה שיש לה קבוצת ואטסאפ עם עצמה, שבה היא היא כותבת את כל השאלות הטובות שעולות לה לשיחות היכרות. אז שאלתי אותו את זה. התשובה שלו הייתה די עלובה (גם מבאס, אבל התשובות שלו בדרך כלל די מחפפות את השאלה, אז זה לא שציפיתי להרבה), אבל אז הוא שאל גם אותי. לקח לי רגע כי לא חשבתי על זה, אבל עניתי את מה שאני יכולה להגיד בלב שלם אפילו עכשיו, גם לאחר ההכרזה על הקנאה, שאני נמצאת בתקופה הכי מאושרת בחיים שלי, ואחרי שהייתי בשפל מסוים אני חשה גם את מה שהוא בבירור לא השיא כאושר של ממש. אני מרגישה כמעט בכל רגע את ההרגשה הזו של קערה של אוכל עממי שמישהו מהפנימייה הציע לי אחרי שנים של צמחונות-טבעונות, על אף שכבר יצא לי להתרגש המוני פעמים ממאכלים. אני מרגישה את ההרגשה הזו שוב ושוב, מכל קערה של אוכל, מכל כוס תה ומכל כפית, פשוט כי אני זוכרת את ההרגשה האחרת. לפעמים אני קורסת, לפעמים אני מתמלאת פחד, לפעמים אני מתקפלת ולא מפסיקה לבכות ואני מביטה בשלולית המטושטשת שמצטברת על הרצפה. לפעמים אני רצה על ההליכון ודופקת בכוונה את האגרופים שלי בחזית וכשהרגליים שלי כבר לא מסוגלות יותר, אני מביטה בידיים שלי והן מלאות דם. לפעמים אני לא יוצאת מהחדר מרוב פחד וכשאני לבסוף מכריחה את עצמי אני מתחננת לאלוהים שלא יפנו אליי, שלא יסתכלו עליי, שלא ידברו לידי, לא עליי. אבל זה לא הדיכאון הכרוני הזה שאופף את החיים שלי בכל רגע. זה לא הגוש הזה שנמצא לי בראש וממלא לי את החזה מאז שאני זוכרת את עצמי. זה לא הדיכאון שהדבר הכי מדהים שהוא הרשה לי להרגיש התבטא במה שכתבתי בחצי לב לעץ בכיתה י על הציור שהבאתי לה, לפעמים כשאני אתך אני שוכחת שאני רוצה למות. אני יכולה ברגעים מסוימים אפילו לקרוא לזה אושר כרוני באמונה שלמה.

אני זוכרת שלפעמים, כשהייתי יותר בשחור מאשר בשחור-אפור, הייתי מניחה את הראש על השולחן בכיתה, והייתי שומעת תלמידים ששמחים בקול, שנדמה כממש קולני באותו הרגע, והייתי חושבת, החיים שלהם כל כך קלים. ידעתי שזה לא פייר מצדי כי גם אני הייתי מסוגלת לצחוק לעתים באופן ששיווה לי את החזות שכולם הכירו, ובכל זאת לא לרצות לחיות בכל רגע נתון, אבל בכל זאת חשבתי את זה. עכשיו, כשאני באותו המצב, כשאני נמצאת במיטה והשותפות משוחחות בקולניות אחת עם השנייה, אני חושבת, החיים שלי כל כך קלים. החיים שלי כל כך קלים והעצב שלי כל כך זמני. החיים שלנו כל כך קלים. לקח לי הרבה זמן להבין שמה שאמרתי בעבר היה בסדר. הלכתי במסדרון, לא מזמן, ונזכרתי במשפט הזה. החיים שלהם כל כך קלים. חשבתי, בפעם האלף, שזה סתם שקר, שהחיים של אף אחד לא קלים כי הוא צחק ברגע מסוים, כי הוא היה קולני ברגע כזה או אחר. אבל אז הבנתי שהמשפט הזה באמת יכול להיות נכון ולגטימי, כי החיים של אדם בדיכאון, של אדם שחי את הדיכאון, הם חיים לא קלים. שאני לא בשחור הזה עכשיו, ושאני מסוגלת לומר את זה על עצמי. שלא הייתי צבועה כשחשבתי את זה, כי מעולם לא הייתי במצב הזה לפני כן, במצב שבו החיים באמת קלים באופן יחסי. אם פעם הייתי שואלת את עצמי ברגעים הכי לבנים שלי, ברגעים האפורים-שחורים שלי, אם אני רוצה לחיות, הייתי עונה לעצמי בלי שמץ של היסוס, עם כמה שהייתי רוצה לענות אחרת, שאני רוצה בלב שלם למות. אם עכשיו אני שואלת את עצמי את זה, ברגעים הכי שחורים שלי, שהם אפורים-שחורים, את רוצה למות? אני עונה לעצמי שלא, לא משנה כמה מגעיל לי עכשיו, בתמונה הכוללת אני לא חיה את השחור, והמודעות העצמית שלי לא מאפשרת לי לרחם על עצמי.

והנה אני מתה מקנאה.

אני מתכננת ללכת למכינה אחרי שאסיים עם הפנימייה. אני חושבת שלפני שאתחייב, אחרי שאסיים, אעצור את עצמי ואשאל, את באמת רוצה? את באמת מוכנה להתחייב לעוד שנה? אפשר עכשיו. אפשר לסיים עם זה עכשיו. חיכית כל כך הרבה זמן כדי לסיים עם המחויבות החוקית למשפחה, עם המחויבות לבית הספר, עם המחויבות לחיים אחרים. אף פעם לא ניסיתי להתאבד, מה שהכי מובן מאליו מבחינתי, כי אם אני פה ואני כותבת את זה, סימן שלא הצלחתי. כשמספיק רוצות, אין דבר כזה ניסיון. כלומר, ברור שיש, אבל אין את ה"לקחת כמות מעטה מדי של כדורים". יש את ה"להסתכל לכל הטוב שאי פעם נקרה בחיי בעיניים, ולבקש ממנו, להתחנן, תהרוג אותי". בעניין המכינה אני לא מתחייבת לכלום. מדובר בלימודים של שנה, שאותם אוכל לבטל בשיחת טלפון בחופש הגדול האחרון שלי. זו באמת השנה הכי מדהימה שהייתה לי, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה עוד אחת, אם אני יכולה לבחור. אני באמת לא יכולה לומר דבר כזה.

צ'ארלי